התגובה הראשונה שלי כשראיתי שהספר "בראי השפה" של גיא דויטשר יצא בעברית היתה: שיט, סתם קראתי אותו באנגלית. התגובה הבוגרת ביותר, שבאה אחר כך, היתה שמחה על התרומה המבורכת למדף הבלשנות הפופולרית (והמדע הפופולרי בכלל) בעברית.

קודם כל, למי שטרם הספיק, רוצו לקרוא את הספר הקודם שלו, "גלגולי לשון". אחרי זה השאילו אותו לכמה שיותר אנשים. "גלגולי לשון", שעוסק בשינוי והתפתחות של שפות, הוא ניידת חילוץ והצלה מבורוּת בלשנית וטהרנות-רחוב.

"בראי השפה" מתעמת עם שאלה בלשנית נוספת שצצה הרבה בזירה הפופולרית, ובדרך כלל מתוך בורות בטוחה בעצמה: הקשר בין תרבות, שפה וחשיבה. הדבר הראשון שדויטשר עושה הוא לפרק את הנושא לשניים: המראַה והעדשה. החלק הראשון של הספר עוסק בשפה כמראה– האם שפות משקפות את החברות שמדברות אותן? חלקו השני דן בשאלת השפה כעדשה – האם שפות משפיעות על הדרך שבה דובריהן רואים את המציאות? הפרדה חשובה ולא טריוויאלית – אנשים נוטים לחשוב שאם לאסקימוסים יש הרבה מילים לשלג (שאלת "מראתית" שנויה במחלוקת) אז בהכרח אסקימוסים יודעים להבחין יותר טוב מאחרים בין סוגים שונים של שלג (שאלת "עדשתית" נפרדת).

בעניין המראה

אבל מספר המילים לשלג הוא טריוויה לשונית. סביר שאוצר המילים של שפה יושפע מהסביבה הפיזית והטכנולוגית של דובריה (ולכן דוברי עברית מודרנית לא זקוקים להבחנה בין "גדיד" ל"בציר"). החלק הראשון של "בראי השפה", לוקח את שאלת המראַה צעד אחד קדימה. נושא דיון ארבעה מחמשת פרקיו הוא: למה הומרוס דימה את צבע הים לצבע של יין? או באופן יותר כללי: האם בשפות שונות יש מספר שונה של מילים לצבעים, והאם זה קשור לרמת ההתפתחות האירגונית-טכנולוגית של החברה?

בקריאת ארבעת הפרקים האלה מתגלה סוד קטן על הספר: זה בעצם ספר על היסטוריה אינטלקטואלית, היסטוריה וסוציולוגיה של מדע הבלשנות, לא פחות מאשר ספר על בלשנות. את התשובה לשאלת המילים לצבעים תוכלו, לכשתקראו, לנסח בפסקה. שאר 74 העמודים (במהדורה האנגלית) מגוללים 150 שנה של דיון מדעי רב תהפוכות בשאלה הזאת. זה סיפור מרתק, ודויטשר יודע לבנות דמויות, לשמור על מתח ולתבל בהומור. אנחנו לומדים לא מעט על העשייה המדעית ועל טיבו של ידע, אבל קצת פחות על בלשנות.

הפרק החמישי הוא מסע צלב נגד הטענה שמבחינה דקדוקית "כל השפות מורכבות באותה מידה". דויטשר מראה שזאת טענה דוגמטית חסרת בסיס אמפירי. הביקורת של דויטשר כל כך חריפה, שאפשר לדמיין אותו מתקתק את הפרק הזה בחמת זעם שמאיימת לשבור את המקלדת (וזאת עדות לכישרון הכתיבה שלו). אבל חמת הזעם הזאת נראית לי קצת פונה פנימה, לקהילת הבלשנים. לא ברור לי עד כמה שכיחות מבנה שיעבוד בשפות עתיקות (לדוגמה) היא שאלה מרתקת עבור הקהל הרחב.

בעניין העדשה

ובשלב זה אנחנו מגיעים לשאלה הטעונה יותר: שאלת העדשה. בחלק השני של הספר דויטשר מתאר את המסלול שעברה הטענה שהשפה משפיעה על החשיבה שלנו, מוורפיזם, לאנטי-וופיזזם לנאו-וורפיזם.

וורפיזם, על-שם בנג'מין לי וורף והשערת ספיר-וורף, הוא הטענה שהשפה שאנחנו מדברים מגבילה את הדרך שבה אנחנו תופסים, מבינים או חושבים. הטענה זכתה לפופולריות מסוימת בחצי הראשון של המאה ה-20, אבל עם הזמן התברר שאין לה שום בסיס ראייתי ושהיא די מנוגדת לעובדות ולהיגיון, והיא הפכה לסוג של אמונה תפלה שחוגים בלשניים מזלזלים בה.

בשנים האחרונות התחילו לצוץ עבודות שזוכות לכותרת "נאו-וורפיזם". הנאו-וורפיזם, מבחין דויטשר, שונה מהוורפיזם לפחות בשתי דרכים. הוא מבוסס על ראיות ולא על השערות פרועות (שזה לא רע עבור משהו שרוצה להיות מדע). חוץ מזה, הנאו-וורפיזם לא תופס את השפה כבית-כלא שמגביל את החשיבה שלנו, אלא כמאמנת שמרגילה אותנו לחשוב בדרכים מסוימות. דוברי שפות שיש בהן יותר הבחנות כרומטיות לא רואים יותר צבעים מדוברי שפות עניות-בגוונים, אבל מסתמן שהם מסוגלים להבחין בין גוונים יותר מהר. דוברי ספרדית וגרמנית מבינים היטב שהמין הדקדוקי של המילה "גשר" בלשונותיהם הוא שרירותי, אבל דוברי ספרדית נוטים לחשוב שגשרים (זכרים) הם חזקים, ודוברי גרמנית חושבים שגשרים (נקבות) הם אלגנטיים. ויש כמה מחקרים עם ממצאים שישאירו אתכם פעורי פה, על שפות שאין להן "ימין" ו"שמאל", רק "צפון" ו"דרום" ו"מזרח" ו"מערב" – ואני בכוונה נמנעת מלספיילר לכם את הנושא הזה.

בינתיים, בעוד שהגלגל המדעי מסתובב והידע נצבר, בציבור הרחב ממשיך לשרור וורפיזם נאיבי, בסגנון האקסימוסים והשלג. הפרק שבו דויטשר מפרק לוורפיזם המקורי את הצורה, ואז מניח מחדש את היסודות לנאו-וורפיזם הוא נפלא. ברצינות. צריך להקים תנועת גרילה שתצלם עותקים שלו ותתלה על עצים ולוחות מודעות.

הבעיה היא שכמות הממצאים לנאו-וורפיזם עדיין דלה. שלושת התחומים הנסקרים בספר (צבעים, מינים וכיוונים) הם שלוש הדוגמאות הקלאסיות שמוזכרות בכל פעם שהנושא עולה. מתוכן, רק דוגמת הכיוונים היא מסעירה באמת (בעיני). בשתי הדוגמאות האחרות, ההשפעה של השפה על התפיסה על קטנה, כמעט נקודתית, ונדרשים כלים מחקריים די כבדים כדי לגלות אותה. זה קצת הר שמוליד עכבר.

אני מלאת כבוד והערכה לכל מי שמנסה להביא מדע לציבור הרחב. אני מעריצה את גיא דויטשר כי הוא עושה את זה בכישרון ובהצלחה. אבל נראה לי שהנושא שבחר הפעם צעיר מדי (בגלגולו המדעי הנוכחי) ולא מבוסס מספיק כדי להצדיק ספר שלם. התוצאה היא העיסוק הרב בהיסטוריה, סוציולוגיה ומתודולוגיה, בהעדר כמות מספיקה של ממצאים בלשניים ממשיים. מבחינה זו הקריאה איכזבה אותי. אבל זה עדיין ספר מרתק ומומלץ. אולי הבעיה שלי היתה יותר בעיה של תיאום ציפיות; מי שייקרא את הספר אחרי שקרא את הביקורת הזאת והבין מי נגד מי, יידע למה לצפות ויהנה הנאה שלמה.  

הסקירה הזאת התפרסה גם בבלוג הבלשנות העברי דגש קל. בתגובות, התפתח דיון מומלץ לקריאה בהשתתפות כמה בלשנים גדולים ממני, כולל גיא דויטשר בעצמו, כך שלמתעניינים מומלץ לקרוא את התגובות (ולהגיב) שם.

העץ הפילוגנטי של השפות ההודו-אירופיות, אוגוסט שלייכר

אני רוצה להזמין אתכם לשתי הרצאות שאתן במהלך חודש מאי.

בתחילת החודש אני ארצה על "מפרקים את מגדל בבל: האבולוציה של השפות": כל ילד שלומד תנ"ך יודע שהשפה שבה אנחנו משתמשים היום שונה מהשפה בה כתבו אבותינו. אבל מדוע בכלל שפות משתנות? מה הם תהליכי השינוי? למה מתעקשים כל כך הרבה דוברי עברית להגיד "שלוש שקל"? ואיך כל זה יכול להסביר את קיומן של אלפי שפות שונות? ההרצאה עוסקת בטבען הדינמי של שפות, בהיווצרותן של שפות חדשות ובדימיון המפתיע בין אבולוציה של שפות לאבולוציה של מינים ביולוגיים. 

ההרצאה תתקים במוצאי שבת, ה-7/5 בשעה 20:30, ב"אולם אורי" בתיכון רוטברג, סמטת במעלה, רמת השרון, ודמי ההשתתפות הם 30 ש"ח. 

ההרצאה היא במסגרת "תרבות ראש חודש" ב"דרכי נעם" ברמת השרון. למי שלא מכיר, מדובר בקהילה רפורמית, וההכנסות מההרצאה הולכות לטובת בניית מרכז קהילתי/בית כנסת לקהילה, שזאת מטרה נאה כשלעצמה למי שהמגבלות על חופש דת בישראל מטרידות אותו. 

מחזור החיים של הידיעה המדעית

ב-9/12, שזה יום חמישי בעוד שבוע בדיוק, תתקיים הרצאה שלי בכותרת "לפרק את מגדל בבל", במסגרת אירוע בשם "ספקנים במאורות":

במסגרת כנס מאורות למדע בידיוני יתקיים אירוע ראשון בירושלים בסגנון "ספקנים בפאב" - הרצאה ודיון על ההרצאה ועל ספקנות באופן כללי.

 

נושא ההרצאה: לפרק את מגדל בבל. בכל שבוע נכחדות שתי שפות ברחבי העולם. המגוון הלשוני העצום שאפיין את המין האנושי נעלם ממש במקביל להיכחדות המגוון הביולוגי העולמי. מה הדמיון בין שפות לאורגניזמים? מהי אבולוציה של שפות? האם יש בריאתנות לשונית? ואיך (אולי) יידברו אנשים במאה ה-25?

פירסמתי ב"שפינוזה" מיני-סדרה של שני פוסטים.

הראשון מתאר ניסוי מעניין שנערך ע"י פרופסור לאונרד ליבוביץ' בביה"ח בלינסון בתל-אביב, ושהוכיח (או שלא הוכיח?) שתפילה רטרואקטיבית מסייעת להחלמה. אפשר לקרוא כאן.

השני עוסק בשאלה האם הגיוני לנסות לחזור על הניסוי של ליבוביץ' כדי לבדוק את התוצאות שלו. אפשר לקרוא כאן. 

פרסמתי ב"שפינוזה" פוסט שעוסק בפודקאסטים ולמה הם טובים לכם. למי שעדיין לא מכיר את המדיום הזה, מומלץ לקרוא כאן. 

ביום ג', ה-28/9 ב-18:00, אני אדבר על "איך לקרוא עיתון ולהשאר בחיים", במסגרת "רצועת ספקנות" בפסטיבל אייקון. קצת על ההרצאה:

אם נקבל את טענותיו של עיתון מעריב, היונים חכמות לפחות כמו ילדים בני שלוש. אם נאמין לחדשות ערוץ 2, הנשים מושכות יותר מכל בגיל 31. ובידיעות אחרונות, שוערים שלובשים אדום עוצרים יותר פנדלים. אבל האם באמת אפשר להאמין להם? על הבעייתיות שבדיווח התקשורתי על מחקרים מכל המינים, כותרות מניפולטיביות, מקורות מפוקפקים ועל מספרים שמשקרים. כך קוראים עיתון בלי להתבלבל.

אני מקווה שיהיה מעניין. 

שעתיים לפני זה, ב-16:00, יש פאנל בהשתתפותי ובשהשתתפות לוטם אליהו, עירא אברמוב ויואב לנדסמן. השם הרשמי של הפאנל "מעבר לכל ספק" ואת התיאור הרשמי שלו אפשר לקרוא כאן, אבל אני הייתי קוראת לו בקיצור "מה הספקנים רוצים מחייכם."

פירסמתי ב"שפינוזה" רשומה שמתחילה כך:

מי מכם שקורא אנגלית אני רוצה להמליץ בחום על הטור/בלוג של ד"ר בן גולדאייקר (Ben Goldacre), "מדע רע" (“Bad Science”). גולדאייקר, מהידוענים של התנועה הספקנית בלונדון, כותב מדי שבוע בחמת זעם מעורבת בהומור בריטי דק וחד על פשעים גדולים וחטאים קטנים של מדענים תאווי פירסום, גורואים תאווי בצע ועיתונאים בורים, ובדרך מלמד אותנו כמה דברים על מדע, סטטיסטיקה וביקורתיות.

אבל כאן זה לא פינת ההמלצה. אני מספרת לכם על גולדאייקר גם כדי שתלכו ותקראו את מה שהוא כתב, אבל גם כדי שתדעו שהבנאדם יודע משהו על ספקנות, שולט בניתוח סטטיסטי, וחובב גדול של קבלת החלטות על סמך נתונים וראיות.

המשך קריאה ב"שפינוזה".

מאז השקת "שפינוזה" אני מקבלת לא מעט תגובות ומשוב. שזה מצוין, תמשיכו ככה. מה שאתם מוזמנים בהחלט להפסיק להגיד לי שאתם לא אוהבים את המילה "ספקנות" ושאנחנו צריכים להחליף את השם. באמת שאין צורך, אני מסכימה לחלוטין שהמונח "ספקנות" (וגם סקפטיות/סקפטיסיזם) הוא מונח מחורבן.

המשך קריאה ב"שפינוזה"

"ב-16 בינואר 1991, כשמטוסי הקואליציה התחילו להפציץ בעירק, אני הגעתי למיון של "בילינסון". לא, לא נפל עלי סקאד, אני אפילו לא מרמת גן, אבל עברתי את התקף אסטמה קשה יותר ממה שהיה לי אי פעם עד אז ומאז, והרופאים הניחו שההתפרצות קשורה ללחץ בזמן ההמתנה למלחמה. הקשר בין הפסיכולוגי לפיוזיולוגי עוד יידון הרבה באתר הזה, אבל אני מספרת לכם את זה הפעם מסיבה אחרת: אני רוצה שתהיו בטוחים שאין לי שום סנטימנטים לסדאם חוסיין. כמו רוב הישראלים, וכמו רוב העירקים, שמחתי לראות אותו יוצא מהתמונה. "

אפשר להמשיך לקרוא ב"שפינוזה".

אני רוצה להזמין אתכם ל"שפינוזה", האתר של קהילת הספקנים בישראל.

אני גאה להיות המארגנת של הפרויקט הזה - גם מבחינה טכנית וגם מבחינת תכנים. הפרויקט קשור למפגשי ספקנים בפאב, שהם פעילות מעניינת ומתהווה בניצוחה של לוטם אליהו.

כדי להבין יותר מה מהות הפרויקט, אני מזמינה אתכם לקרוא את פוסט הפתיחה שכתבתי שם, ובאופן כללי לעקוב אחרי מה שקורא שם.

"וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה:  ...  רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, לֵוִי וִיהוּדָה. יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן, וּבִנְיָמִן. דָּן וְנַפְתָּלִי, גָּד וְאָשֵׁר.", כך נפתח ספר שמות.

"ואלה שמות בני ישראל" – איזה טריק קטן ונחמד המספר המקראי טומן לנו פה. בפעם האחרונה הוא חוזר פה על המונח "בני ישראל" במובן שבו שימש כמה פעמים בספר בראשית: במובן הקונקרטי, בני ישראל, בניו של ישראל, 12 הבנים הפרטיים של יעקב.  ומיד אחרי זה נתחיל לשמוע את המונח בני ישראל במובן הרחב, כשמו של עם שלם:

"וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל-אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא.  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (הפעם כבר במשמעות החדשה), פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ--....   וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף.  וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ:  הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. ...  וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ; וַיָּקֻצוּ, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּפָרֶךְ. "

בהמשך הפרק אנחנו רואים שיש ל"בני ישראל" האלה גם שם אחר, עברים, ואנחנו שומעים על מיילדות עבריות ועל איש מצרי שמכה איש עברי. ובכל זאת בפסוקים האלה נעשתה בחירה להשתמש במונח בני ישראל, בשתי משמעויות שונות, כאילו כדי להדגיש את החיבור בין ספר בראשית לבין ספר שמות, בין הסיפורים על האבות הקדומים, האגדיים, לבין הסיפור המכונן של היווצרות האומה ויציאת מצרים. כאילו כדי להדגיש את המשמעות המילולית של המונח "בני ישראל", בניו או צאצאיו של איש אחד, אחים ואחיות.

נדמה לי שיש פה אמירה פוליטית. 

נזכור שהעברים הקדמונים היה קבוצה הטרוגנית. הם ישבו בשטח נרחב יחסית, שכלל כידוע חלקים של עבר הירדן וסוריה של היום. המחקר הארכיאולוגי מלמד אותנו שהם כנראה תפסו את השטחים שבהם הם יישבו בזמנים בשונים, ולא בגל כיבוש אחד כמו שאפשר להבין מספר יהושע. צריך להודות שהיתה גם הטרוגניות דתית. היה האל המקראי, שהיה לו שם פרטי שאותו היום לא מקובל לבטא. לפחות חלק מהעברים ראו בו אל אחד מני רבים. עד היום אנחנו מצטטים בתפילה משירת מרים "מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה". אחרים עבדו אלוהים אחרים לגמרי, כמו שאנחנו למדים שוב ושוב בספרי נביאים הראשונים. היו גם הבדלים לשוניים. בספר שופטים אנחנו קוראים על מלחמה שפורצת בין שבט אפריים לבין הגלעדים, בני שבט מנשה. כן, אולי זה המקום להזכיר שזאת דוגמה למלחמות הפנימיות ועקובות מדם בין העברים. מכל מקום, בתום הקרב תופסים הגלעדים את בני שבט אפרים הבורחים, אותם הם מזהים משום שהם מדברים בניב שונה מעט: הם מבטאים ש' כ-ס' ואומרים "סיבולת" במקום "שיבולת".

מי שהעלה את פרק א' של ספר שמות על הכתב, רצה להדגיש ולהבליט את הרצף, בנקודה הזאת, של מעבר מיחידים לאומה. זה המסר הפוליטי: זיכרו כי אנשים אחים אנחנו.

אני חייבת להודות שכשאני שומעת קריאות לאחדות בימינו כל מיני מנגנוני הגנה שלי ישר קופצים. לעיתים קרובות מדי מי שקורא לאחדות מעוניין באחדות, אבל בתנאים שלו, במסגרת האידאולוגית שלו. אבל אחדות לא חייבת להיות אחידות. יש יותר מדרך אחת להיות יהודי, יש יותר מדרך אחת להיות בן אדם, ובכל זאת קושרים ביננו כיהודים, כבני אדם, קשרים של מוצא וקשרים של שיתוף, קשרים של אחריות הדדית, בדיוק כמו שאחים נשארים, או צריכים להשאר, אחים, גם כשהם בוחרים בדרכים שונות.