יש את האנשים האלה, שלא אוהבים דברים. הולכים איתם לאכול בחוץ, הם פותחים את התפריט, סורקים את המנות, ואחרי כמה שניות הם אומרים, בטון פסקני, או מתנצל, או בלי שום טון "אין לי באמת מה לאכול פה".אני אף פעם לא הייתי מהאנשים האלה. יש לי העדפות קולינריות, זה ברור, אבל לא זכורה לי חוויה של לפתוח תפריט ולהרגיש שאין שום מנה שאיתה הייתי רוצה להעביר ארוחה בסבבה.

ולכן זאת היתה מן חוויה מיוחדת שכזאת. ישבנו במאכלִיה של קום איל פו בנמל (מאכלִיה זה שם כללי למקומות אוכל שאין לי מושג לאיזה קטגוריה הם נכנסים. כנראה שמסעדה, במקרה הזה, אבל נשאר עם מאכליה). פתחנו את התפריט. רוב המנות נראו כמו התחכמות לא מוצלחת על חשבון הקינואה, הכוסמת והמנגולד. ולא שיש לי בעיה עם אף אחד משלושתם, אבל בחיית רבאק, קצת איזון!השיא הוא בתפריט המיצים הסחוטים. מה אתם הייתם בוחרים מהמגוון הבא: גזר עם טחינה (!)
או כוסברה, תפוח עם שומר או עם עשב חיטה וסלרי, מלון וקינואה (...), ועוד כמה כאלה.

לשם ההוגנות, יש לציין שלא הגעתי רעבה במיוחד, ולא היתה לי שום נטייה להוציא 100 שקל על דג, שיכול היה דווקא למצוא חן בעיני במצב רוח רעב ופזרני יותר.

בסוף לקחתי סלט חם עם קלאמרי ובורגול, שהיה הדבר היחיד מהתפריט שעשה לי מחשבות טובות. היה מלוח. כנראה שמלח נחשב בריא, או משהו.