צריך להודות על האמת: את הספר "ללא מילים" של עמליה רוזנבלום וצבי טריגר קניתי בזול, פתחתי בחשדנות, קראתי בעוינות. לא סיימתי בעוינות, אבל זה בגלל שלא סיימתי בכלל.

בעוינות, אבל ברצינות. סימנתי במרקר ירוק נקודות חשובות וכתבתי הערות שוליים. חשפתי סתירות, הדגשתי אי-דיוקים, סימנתי סימני קריאה לצד התבטאויות טרחניות וטהרניות, ציירתי סמיילי מפהק ליד טיעונים משמימים ולא מקוריים - ואפילו, פעמיים או שלוש, שמתי עין על טיעון מעניין.

אבל לאט-לאט הכתה בי ההבנה, שאני מתייחסת לכותבים בהרבה יותר רצינות ממה שהם מתייחסים אלי. שבסופו של דבר, למרות המבוא האקדמי (הוא מחולק לשיטת מחקר, ממצאים, מסקנות וסיכום!), ולמרות הניים-דרופינג המאסיבי (גיליגן, אסכולת פרנקפורט, ביקורת האידאולוגיה...) הספר הזה הוא אוסף של כמו-פוסטים-בבלוג שלא נערכו היטב . זה מתבטא בזה שהרמה והתוכן של הפוסטים (אם תרשו לי לקרוא ככה ל"ערכים" בספר) לא אחידים, מפיליטונים בינוניים (טריגר על "אוכל ביתי") ועד הרצאות אידאולוגיות (רוזנבלום על "האם תסכימי להצטלם בעירום", טריגר על "הפרטה"). אבל מה שהציק לי במיוחד הוא שהקשר של חלק מהפוסטים לנושא הספר רופף מאד. שזה בסדר בבלוג, אבל זה זלזול בספר.

וכך קרה שקראתי את כל הפוסטים באות א', מ"אג'נדה" ועד "אשת קריירה", קפצתי ל"הפרטה", וויתרתי על ההמשך. אם מישהו חושב שפספסתי נקודות מפנה עלילתיות שהיו יכולות לשפוך אור חדש על כלל היצירה, ולכן הביקורת שלי לא הוגנת, שיגיד. אבל אל תלכו לקרוא את הספר בשביל לבדוק את זה, חבל על הזמן שלכם.

בכל זאת כמה מילים על הספר, ועל הסיבות לחשדנות שלי. הספר עוסק במה שהמחברים קוראים לו "בלשנות תרבותית", אבל למעשה הוא מה שקוראים "בלשנות חברתית". הכוונה היא להשפעות של התהליכים החברתיים בישראל על השפה העברית. הנחה אחת היא שתופעות כמו הגברת השימוש במילה מסוימת ("אג'נדה") או יצירת מילה חדשה ("בריתה") או החלפת מילה במילה מכובסת ("בן מיעוטים") מעידה על תהליכים חברתיים או תרבותיים. ההנחה השניה, והיותר חזקה היא שלשפה יש גם השפעה על הרעיונות, החברה והתרבות: "הפצתן המרובה של מילים מסוימות, השכפול, הגלגול והשימוש המופרז בהן לא רק מעידים על מציאות אלא גם מייצרים אותה" (עמ' 19).

אלה טענות שצריך להתייחס אליהן בזהירות רבה. ישנם כוחות חזקים בתוך התהליך הלשוני עצמו הגורמים לשינויים בשפה - פעם, כשיהיה לי כח, אני אכתוב פה על הספר "גלגולי לשון" של גיא דויטשר שמדבר בדיוק על התהליכים האלה. ברור שגם שינויים תרבותיים משפיעים על השפה. זה טריוויאלי לחלוטין שבחברה שהיא יותר ניאו-ליברלית, שבה מפריטים יותר, ישתמשו יותר במילה "הפרטה". אבל אין שום הצדקה בעיני לטעון שעליית קרנה של "אחי" (או "אח שלי") קשורה לזה שהחברה הישראלית אלימה יותר, או שחדירת המילה "אג'נדה" מעידה על התפשטות השפה המשפטנית ועל דימיון ישראלי פרנואידי, או שיש איזה סיבה תרבותית עמוקה לשימוש במילה "אירועים" במקום "שמחות".

הטענה השניה - שהשפה מעצבת את התודעה - יותר בעייתית אפילו. במובן צר מאד יש בה גרעין של אמת: סבתא שלי כפרה בקיומו של הצבע הכתום, היות שבשפת אמה אין לצבע הזה שם. אבל לא צריך להפריז בהשפעה של השפה על יכולת ההבחנה שלנו. זה נכון שבעברית יש פחות שמות לסוגים שונים של שלג מאשר בשפות ארצות הקור, אבל אם היינו מעבירים את מדינת היהודים לאלסקה, סביר להניח שהמילים האלה היו נולדות תוך זמן קצר. היכולת של השפה לכפות את עצמה על המציאות היא מוגבלת, ולכן תוקף הטענה ש"השפה היא אחד הכלים הראשוניים ביותר של שליטה באוכלוסייה" (עמ' 21) הוא מוגבל. והנה זה בדיוק מה שאומרים המחברים, בהקשר למילה "אירוע":

"ההתקצרות מ"אירוע טרור" ל"אירוע" מעידה על כך שתהליך ייפוי המציאות באמצעות מילים קרס אל תוך עצמו, כפי שהוא עושה לעתים כל כך קרובות. בהתחלה נבחרה "אירוע" כדי לערפל ולהקשרות עלינו את תפיסת חומרת הדברים שמדובר בהם, ולאחר מכן המשמעויות השליליות הקשות שהיא ניסתה להשאיר מאוחר מדביקות אותה, ופתאום "אירוע" מקבל גוון שלילי..."

עוד לפני שפתחתי את הספר חשדתי ברונזבלום וטריגר שהם לא יתייחסו לטענות האלה בזהירות. והם לא. למעשה, הם בכלל לא מתייחסים אליהן בתור טענות, אלא בתור הנחות או עובדות. התוצאה היא ספר (וכאן אני מתייחסת לאותם קטעים שבהם הוא לוקח את עצמו ואת הקוראים ברצינות) שהוא מאניפסט של השמאל הישראלי (הרדיקלי?), אבל לא שום דבר ראוי על השפה העברית.