א. אג'נדה. כמו במקרה של הפרות האנגלית, גם היצירה המדעית שאנחנו דנים בה עכשיו עברה יותר מיד אחת ויותר מאג'נדה אחת. העבודה שהתחילה את הכל נכתבה ע"י אחת, פיכטלברג-ברמץ, ממשרד התמ"ת. משרד התמ"ת רוצה לשכנע את העם, הכנסת, הממשלה ובעיקר את פקידי האוצר, שמן הראוי לממן מעונות יום לילדי נשים עובדות. זאת האג'נדה של "דף המידע". אם את, קוראת יקרה, אמא לילדים קטנים אבל כבר מעל גיל 4, שאלת את עצמך מדוע הדוח לא עוסק בך: זאת בדיוק הסיבה. מפני שמעונות משרתים ילדים עד גיל 4.
אני מניחה שהגב' פ"ב נתנה כבוד בסיסי למספרים בדו"ח שלה. קשה לי להאמין (אם כי אין לי דרך לבדוק) שמהספרים מזויפים. זה לא מפריע להצגה להיות מעט סלקטיבית (וכבר פירוט).
הדוח הפך, כזכור, להודעה לעיתונות, וההודעה העיתונות הפכה למאמר פובילציסטי. לכותבת המאמר יש גם אג'נדה: קצת שונה מזו של הגב' פ"ב (גולן אינה מאמינה במעונות, וקוראת ל"פתרונות יצירתיים". רק לי זה נראה קצת ערטילאי?). הכותבת גם, כפי שראינו, קצת פחות רגישה לנכונות המספרים :"(איך אני ב-understatements?)":.
זה לא שאני חושבת שאג'נדה זה רע. אני מוכנה להסכים שאג'נדה זה הדבר השני הכי טוב בעולם (אחרי שוקולד). אנשים עם אג'נדה הופכים את העולם שלנו למקום שיותר טוב לחיות בו. אבל אני גם לא חושבת שלהחביא את האג'נדה מאחרי מספרים זה בריא (הם קטנים ושבירים. עדיף להחביא אותה מאחורי בתים, לדוגמה. או פילים. לא משנה).

ב. הרבה או מעט?. את הפוסט הקודם סיימתי בנתון, שבשנת 2004 עבדו 28.2% מהאמהות לילדים קטנים במשרה חלקית. 28.2%, זה הרבה? מעט? סביר? לפני שנשפוט ש"הילדים הם אויבי העבודה", אולי כדאי שנבדוק מה המצב באוכלוסיה הכוללת.
כדי לענות על זה צריך לחזור לשנתון הלמ"ס. למרבה המזל שנתון הלמ"ס לשנת 2005 (עם נתוני 2004) נמצא במרחק קליק מכם. החישוב כאן מצריך מכפלה קטנה, כי הנתון של ה- 28.2% הוא מכלל האמהות העובדות, בעוד שנתוני הלמ"ס נתונים מכלל כח העבודה (כולל המובטלים). אחרי שנפעיל את תאינו האפורים או האלקטרוניים נקבל, שבשנת 2004, 23.6% מהעובדים בישראל עבדו במשרה חלקית. אוקיי - אתם אומרים לעצמכם - אמהות עובדות במשרה חלקית יותר משאר האוכלוסיה, אבל לא ממש הרבה הרבה יותר. ילדים קטנים הם לא אויבי העבודה, לכל היותר קצת מפריעים.
טעות! בואו נשפר עוד קצת את התמונה. מי שידפדף עוד קצת בטבלה הנ"ל של הלמ"ס, וייבצע שוב את המכפלה הנ"ל, ייגלה שבשנת 2004, 32.3% מהנשים העובדות בישראל עבדו במשרה חלקית. במילים אחרות, סטטיסטיקאית מהזן שטובע בבריכה שעומקה הממוצע 30 ס"מ, אם היא מועסקת במשרה חלקית ורוצה לעבוד למשרה מלאה, מן הראוי שתמהר להוליד ילדים!

ג. אמת או חובה. ולסיום, בעניין המשרה החלקית מרצון או שלא מרצון. כזכור, זאת היתה הכותרת הראשית של הסקר: 31% מהאמהות העובדות חלקית רוצות לעבוד יותר.
המחקר של משרד התמ"ת מתבסס על נתונים של הלמ"ס. הלמ"ס אינה שואלת אם המשרה חלקית היא מרצון או לא; היא שואלת מה הסיבה לעבודה במשרה חלקית. הסיבות האפשריות הן: העבודה נחשבת למשרה מלאה, למרות שהיא כוללת מעט שעות (כמו לדוגמה הוראה; סעיף זה כולל כמעט 20% מהנשים המועסקות במשרה חלקית, ולמעשה לדעתי זה עיוות טכני לכלול אותו במסגרת המשרות החלקיות, אבל עזבו כרגע); חיפשו עבודה נוספת או עבודה במשרה מלאה ולא מצאו; טיפול בילדים או במשק הבית; לא מעוניינים במשרה מלאה; ועוד כמה אחרות.
מה מתוך זה מסווג מרצון, ומה לא מרצון? הבעיה היא בעיקר עם סעיף "טיפול בילדים ובמשק הבית". 76.7% מהאמהות הצעירות שעבדו במשרה חלקית בשנת 2004, הצהירו שעשו זאת כי המשרה השניה שלהן היתה ניהול משק הבית (בשנת 1980, זה היה 91.6% מהן). אלה, למעשה, הנשים שאליהם מתייחס גם הדו"ח של משרד התמ"ת וגם המאמר של אבירמה גולן: נשים שבחרו או נאלצו לעבוד מעט על מנת להקדיש זמן לילדים ולבית. להן המעונות, להן זיכוי המס למטפלות, להן המשרות הגמישות, להן ה-family-friendliness, להן הפתרונות היצירתיים.
או שלא? אולי הן בעצם רוצות לעבוד במשרה חלקית, כדי להיות עם ילדיהן לפחות חלק מהזמן בשנים הראשונות? או שאולי הן נשארות (חלקית) בבית, מתוך איזשהו שילוב של צורך והעדפה? הטבלאות שותקות לחלוטין בעניין הזה, ואין לנו דרך לדעת.
גם כותבת המחקר לא יכלה להכריע בעניין, ולכן לא ספרה את עקרות הבית החלקיות בין אלה שעובדות במשרה חלקית שלא מרצונן. אותם 31% מורכבים רק מאלה שאמרו שחיפשו ולא מצאו משרה מלאה. :"(דרך-אגב, זה נתון דומה מאד לאחוז באוכלוסיה הכללית, שעומד גם הוא על בסביבות 30%.)": כלומר ה-31% האלה, הן דווקא אלה שמסוגלות ורוצות לעבוד במשרה מלאה, אלה שהעריכו שיימצאו סידור הולם לילדים, אלה שהאמינו שיצליחו לאזן בין עבודה במשרה מלאה למשפחה, אבל לא מצאו עבודה כזאת! איך (לעזאזל) הן מוכיחות משהו מכל התילים שבנו עליהן?

טוב, זהו להפעם. אני אמנם במשרה חלקית, אבל מחר יום עבודה, ומרוב התלהבות נשארתי פה עד אמצע הלילה. להתראות בפינה הבאה של "אל תתנו להם עטים".