כשתגיעו מהודו לנפאל, הבטיחו לי, תנשמו לרווחה. וואו! תתפלאו, יש מדרכות!
אז קודם כל חדשות לישראלים שהיו בדלהי ולא הוציאו את האף מחוץ לפהארגנג' ("מיין בזאר") - גם בדלהי יש מדרכות (וכמו שכבר הזכרתי פה, לא רק בניו דלהי אלא גם באולד דלהי הצפופה). מצד שני בתאמל (Thamel), הפהארגאנג' (או הקוואסן) של קטמנדו, אין.
בכל זאת, כשנוחתים בקטמנדו נאנחים אנחת רווחה. בדלהי בספטמבר-אוקטובר, כל יום מזכיר את הימים הגרועים ביותר של תל-אביב בקיץ, עם 30+ מעלות ו- 75%+ לחות, שלא לדבר על זיהום האוויר. בקטמנדו, יותר צפונית ומתנשאת לגובה 1200 מ', עכשיו העונה האידיאלית לביקור, עם אקלים ירושלמי-אביבי, 20 וקצת מעלות, לחות נמוכה וערבים קרירים.
תאמל הוא גטו תיירים נעים למדי. הרחובות נקיים ולא צפופים (מה שהופך את סוגיית המדרכות לפחות קריטית), הפרות נמנעות בגדול מלהכנס, יש מלונות נעימים וזולים (אפילו יחסית להודו), יש מסעדות מצוינות ולא זולות (בעיקר יחסית להודו) שמציעות סטייקים והמבורגרים לרוב (למרות שגם כאן יש הרבה הינדואיסטים) לצד אוכל נפאלי והמבחר הרגיל של הודי-סיני-איטלקי-"קונטיננטלי"-ישראלי (לא לוותר על גבינת יאק, חברה מצויינת במשפחת הגבינות הצהובות). המבחר בחנויות רחב (ובטעם) יותר מהמבחר במיין בזאר, האלכוהול מגוון, ולמעוניינים, הדילרים מציעים את מרכולתם כמעט באותה פתיחות כמו נהגי הריקשות.
מחוץ לתאמל, מרכז העיר קאטמנדו סואן כמעט כמו אולד דלהי. שיטוט ברחובות השווקים הוא חוויה נהדרת לחובבי הז'אנר (כמוני) וטראומה לשונאיו. עכשיו ימי חג בנפאל, כך שההמולה אפילו מתעצמת. בנוסף, עכשיו עונת העפיפונים השנתית, והרחובות מתמלאים בילדים המתאמנים לקראת התחרויות (בסגנון מה שמתואר ב"רודף העפיפונים").