זה אולי קצת מוזר, אבל מבחינתי ארוחה בחושך זה פחות עניין של לא לראות, ויותר עניין של לא להראות. אני מקווה שזה לא אומר משהו פסיכולוגי עמוק מדי על האישיות שלי.

ב”דיאלוג בחשיכה”, תערוכה שמסיירים בה בחושך, התחושות הכי חזקות שלי היו אובדן כל תחושת התמצאות במרחב וחוסר ביטחון בתנועה. אפילו בעמידה במקום אחד הרגשתי קצת חוסר שיווי משקל.

במסעדת בלקאאוט, מסעדה בחושך במרכז “נא לגעת” בנמל יפו, יושבים כל הזמן. המרחב שלך הוא בעצם חתיכת השולחן שלפניך, ולא כל כך קשה להתמצא בו בכח חוש המישוש. המלצרים (המדהימים, יש לציין) מניחים את המנות ישר לפניך, והאתגר הגדול ביותר שלך הוא למזוג לעצמך כוס מים בלי לעשות אמבטיה לעצמך ולסביבה (רמז: לא מזיק לתקוע את האצבע בכוס בתור מד מפלס פרוביזורי).

נשארת העובדה שאף אחד לא רואה אותך.

שאפשר לאכול בידיים או לעשות פרצופים. אבל יותר חשוב מזה:

שאם תהיה בשקט, פשוט תעלם.