פרסמתי ב"שפינוזה" פוסט שעוסק בפודקאסטים ולמה הם טובים לכם. למי שעדיין לא מכיר את המדיום הזה, מומלץ לקרוא כאן. 

ביום ג', ה-28/9 ב-18:00, אני אדבר על "איך לקרוא עיתון ולהשאר בחיים", במסגרת "רצועת ספקנות" בפסטיבל אייקון. קצת על ההרצאה:

אם נקבל את טענותיו של עיתון מעריב, היונים חכמות לפחות כמו ילדים בני שלוש. אם נאמין לחדשות ערוץ 2, הנשים מושכות יותר מכל בגיל 31. ובידיעות אחרונות, שוערים שלובשים אדום עוצרים יותר פנדלים. אבל האם באמת אפשר להאמין להם? על הבעייתיות שבדיווח התקשורתי על מחקרים מכל המינים, כותרות מניפולטיביות, מקורות מפוקפקים ועל מספרים שמשקרים. כך קוראים עיתון בלי להתבלבל.

אני מקווה שיהיה מעניין. 

שעתיים לפני זה, ב-16:00, יש פאנל בהשתתפותי ובשהשתתפות לוטם אליהו, עירא אברמוב ויואב לנדסמן. השם הרשמי של הפאנל "מעבר לכל ספק" ואת התיאור הרשמי שלו אפשר לקרוא כאן, אבל אני הייתי קוראת לו בקיצור "מה הספקנים רוצים מחייכם."

פירסמתי ב"שפינוזה" רשומה שמתחילה כך:

מי מכם שקורא אנגלית אני רוצה להמליץ בחום על הטור/בלוג של ד"ר בן גולדאייקר (Ben Goldacre), "מדע רע" (“Bad Science”). גולדאייקר, מהידוענים של התנועה הספקנית בלונדון, כותב מדי שבוע בחמת זעם מעורבת בהומור בריטי דק וחד על פשעים גדולים וחטאים קטנים של מדענים תאווי פירסום, גורואים תאווי בצע ועיתונאים בורים, ובדרך מלמד אותנו כמה דברים על מדע, סטטיסטיקה וביקורתיות.

אבל כאן זה לא פינת ההמלצה. אני מספרת לכם על גולדאייקר גם כדי שתלכו ותקראו את מה שהוא כתב, אבל גם כדי שתדעו שהבנאדם יודע משהו על ספקנות, שולט בניתוח סטטיסטי, וחובב גדול של קבלת החלטות על סמך נתונים וראיות.

המשך קריאה ב"שפינוזה".

מאז השקת "שפינוזה" אני מקבלת לא מעט תגובות ומשוב. שזה מצוין, תמשיכו ככה. מה שאתם מוזמנים בהחלט להפסיק להגיד לי שאתם לא אוהבים את המילה "ספקנות" ושאנחנו צריכים להחליף את השם. באמת שאין צורך, אני מסכימה לחלוטין שהמונח "ספקנות" (וגם סקפטיות/סקפטיסיזם) הוא מונח מחורבן.

המשך קריאה ב"שפינוזה"

"ב-16 בינואר 1991, כשמטוסי הקואליציה התחילו להפציץ בעירק, אני הגעתי למיון של "בילינסון". לא, לא נפל עלי סקאד, אני אפילו לא מרמת גן, אבל עברתי את התקף אסטמה קשה יותר ממה שהיה לי אי פעם עד אז ומאז, והרופאים הניחו שההתפרצות קשורה ללחץ בזמן ההמתנה למלחמה. הקשר בין הפסיכולוגי לפיוזיולוגי עוד יידון הרבה באתר הזה, אבל אני מספרת לכם את זה הפעם מסיבה אחרת: אני רוצה שתהיו בטוחים שאין לי שום סנטימנטים לסדאם חוסיין. כמו רוב הישראלים, וכמו רוב העירקים, שמחתי לראות אותו יוצא מהתמונה. "

אפשר להמשיך לקרוא ב"שפינוזה".

אני רוצה להזמין אתכם ל"שפינוזה", האתר של קהילת הספקנים בישראל.

אני גאה להיות המארגנת של הפרויקט הזה - גם מבחינה טכנית וגם מבחינת תכנים. הפרויקט קשור למפגשי ספקנים בפאב, שהם פעילות מעניינת ומתהווה בניצוחה של לוטם אליהו.

כדי להבין יותר מה מהות הפרויקט, אני מזמינה אתכם לקרוא את פוסט הפתיחה שכתבתי שם, ובאופן כללי לעקוב אחרי מה שקורא שם.

"וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה:  ...  רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, לֵוִי וִיהוּדָה. יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן, וּבִנְיָמִן. דָּן וְנַפְתָּלִי, גָּד וְאָשֵׁר.", כך נפתח ספר שמות.

"ואלה שמות בני ישראל" – איזה טריק קטן ונחמד המספר המקראי טומן לנו פה. בפעם האחרונה הוא חוזר פה על המונח "בני ישראל" במובן שבו שימש כמה פעמים בספר בראשית: במובן הקונקרטי, בני ישראל, בניו של ישראל, 12 הבנים הפרטיים של יעקב.  ומיד אחרי זה נתחיל לשמוע את המונח בני ישראל במובן הרחב, כשמו של עם שלם:

"וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל-אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא.  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (הפעם כבר במשמעות החדשה), פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ--....   וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף.  וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ:  הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. ...  וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ; וַיָּקֻצוּ, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּפָרֶךְ. "

בהמשך הפרק אנחנו רואים שיש ל"בני ישראל" האלה גם שם אחר, עברים, ואנחנו שומעים על מיילדות עבריות ועל איש מצרי שמכה איש עברי. ובכל זאת בפסוקים האלה נעשתה בחירה להשתמש במונח בני ישראל, בשתי משמעויות שונות, כאילו כדי להדגיש את החיבור בין ספר בראשית לבין ספר שמות, בין הסיפורים על האבות הקדומים, האגדיים, לבין הסיפור המכונן של היווצרות האומה ויציאת מצרים. כאילו כדי להדגיש את המשמעות המילולית של המונח "בני ישראל", בניו או צאצאיו של איש אחד, אחים ואחיות.

נדמה לי שיש פה אמירה פוליטית. 

נזכור שהעברים הקדמונים היה קבוצה הטרוגנית. הם ישבו בשטח נרחב יחסית, שכלל כידוע חלקים של עבר הירדן וסוריה של היום. המחקר הארכיאולוגי מלמד אותנו שהם כנראה תפסו את השטחים שבהם הם יישבו בזמנים בשונים, ולא בגל כיבוש אחד כמו שאפשר להבין מספר יהושע. צריך להודות שהיתה גם הטרוגניות דתית. היה האל המקראי, שהיה לו שם פרטי שאותו היום לא מקובל לבטא. לפחות חלק מהעברים ראו בו אל אחד מני רבים. עד היום אנחנו מצטטים בתפילה משירת מרים "מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה". אחרים עבדו אלוהים אחרים לגמרי, כמו שאנחנו למדים שוב ושוב בספרי נביאים הראשונים. היו גם הבדלים לשוניים. בספר שופטים אנחנו קוראים על מלחמה שפורצת בין שבט אפריים לבין הגלעדים, בני שבט מנשה. כן, אולי זה המקום להזכיר שזאת דוגמה למלחמות הפנימיות ועקובות מדם בין העברים. מכל מקום, בתום הקרב תופסים הגלעדים את בני שבט אפרים הבורחים, אותם הם מזהים משום שהם מדברים בניב שונה מעט: הם מבטאים ש' כ-ס' ואומרים "סיבולת" במקום "שיבולת".

מי שהעלה את פרק א' של ספר שמות על הכתב, רצה להדגיש ולהבליט את הרצף, בנקודה הזאת, של מעבר מיחידים לאומה. זה המסר הפוליטי: זיכרו כי אנשים אחים אנחנו.

אני חייבת להודות שכשאני שומעת קריאות לאחדות בימינו כל מיני מנגנוני הגנה שלי ישר קופצים. לעיתים קרובות מדי מי שקורא לאחדות מעוניין באחדות, אבל בתנאים שלו, במסגרת האידאולוגית שלו. אבל אחדות לא חייבת להיות אחידות. יש יותר מדרך אחת להיות יהודי, יש יותר מדרך אחת להיות בן אדם, ובכל זאת קושרים ביננו כיהודים, כבני אדם, קשרים של מוצא וקשרים של שיתוף, קשרים של אחריות הדדית, בדיוק כמו שאחים נשארים, או צריכים להשאר, אחים, גם כשהם בוחרים בדרכים שונות.
 

בשנת 2001 ערכתי נוסח "אישי/משפחתי" של ההגדה לפסח, ופירסמתי אותו באינטרנט. מסתבר, שאנשים עדיין מגיעים לאתר שלי בחיפוש אחרי ההגדה הזאת. אם זה מה שהקהל רוצה - זה מה שהקהל יקבל! 

 את ההגדה אפשר לקבל כאן בפורמט html או doc (וורד 2000).

מבוא להגדה שלי

הגדה של פסח היא אחד החלקים הנקראים ביותר של "ארון הספרים היהודי". אנחנו קוראים אותה כל שנה – וזה אומר, שגם צעירי המסובים בליל הסדר קראו אותה הרבה יותר פעמים ממה שקראו כל יצירה יהודית אחרת. ובכל זאת, ההגדה של פסח זרה לנו לחלוטין, מוצפנת בצופן שמפתחותיו אבדו לרובנו - צופנן של השפה וצורת החשיבה של חז"ל.

אחת הדרכים להתגבר על הזרות הזאת היא לוותר על ההגדה כפי שהיא. לערוך נוסח חדש, קרוב אלינו יותר בשפתו, בתפיסת עולמו. בדרך זו הלכו הקיבוצים, שם חוגגים כבר כמה דורות את הפסח כמעט ללא אלוהים ותלמוד, עם הרבה אביב ומקרא. בדרך זו הולכות ההגדות של התנועה הרפורמית ותנועות אחרות בארץ ובחו"ל, שמקצרות, משנות ומקלות על-פי תפיסת עולמן. אלה נסיונות יפים וחשובים לשמר את מטרתה הראשונית של ההגדה: לימוד וסיפור יציאת מצרים, המיתוס המכונן של העם היהודי, לילדים ולמבוגרים כאחד, בבחינת "לפי דעתו של הבן אביו מלמדו" (תלמוד בבלי, פסחים, קט"ו).

אני חוגגת את ליל הסדר בראש ובראשונה משום שזהו המשך של מסורת עתיקה, שמאחדת את העם היהודי במרחב ובזמן. במרכז המסורת הזאת, לפחות באלף ומשהו שנים האחרונות, עומדת ההגדה של פסח, בנוסח פחות או יותר קבוע. לכן קשה לי לוותר על הנוסח הזה, אף לא לשנות אותו באופן קיצוני. אולי דווקא זו מהפכנות מסוימת: כדי לשמר את מטרת ההגדה יש לשנות אותה. שמירה על הנוסח המסורתי משמעותו שינוי מטרת הערב: לא סיפור יציאת מצרים, אלא יצירה או שימור של תחושת אחדות והמשכיות.

ובכל זאת, איך מתחברים לטקסט הזר והמוזר הזה? בשתי דרכים. בצד שמאל של הנוסח המסורתי בהגדה שלפניכם הסברים וביאורים לטקסט המסורתי, לפעמים "תרגומים", מעברית אחת לעברית אחרת. בצד ימין, תוספות, הצעות, קטעי הגות, נאום, שירה ופזמונים.

קטונתי; אינני תלמידת חכמים. עריכת ההגדה הזאת היא מסע אישי שלי בשבילי ההגדה, מסע ראשוני של נווטת מתחילה. אני מקווה שקריאת ההגדה הזאת תתן לקורא משהו מהחוויה שעריכתה נתנה לעורכת.

חג שמח!

כל המביא דבר בשם אומרו...

ההגדה מבוססת על הנוסח המסורתי של ההגדה שהועלה במקור לאינטרנט על ידי חנן כהן, והיום אפשר למצוא אותו באתר ויקיטקסט.

בהכנתה השתמשתי במספר הגדות מודפסות:

• הצעה לסדר, הגדה של פסח מסורת וחידוש. בצירוף ביאור רחב, ההגדה הקיבוצית, תוספות לבחירה והצעות להנחיית הסדר. בעריכת צוות חגים של "המדרשה" באורנים. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד והמדרשה באורנים
• הגדה של פסח של מר"ם, מועצת הרבנים המתקדמים בישראל. בעריכת הרב יהורם מזור, ירושלים תש"ס. (זאת היתה מהדורה זמנית; בינתיים יצאה מהדורת הקבע שנקראת "הגדה לזמן הזה")
• הגדה לדור ודור, הוצאות מכון שילוב ומשפחת ורדי. פירושים ודברי מדרש, הרב מיכאל גרץ, עריכה וליקוט ספרותי, מאירה מאיר.
• הגדה של פסח - סדר פסח בקיבוץ. הוצאת הקיבוץ המאוחד, ערך והביא לדפוס אריה בן-גוריון. ברוח הגדת יהודה שרת, יגור, תרצ"ה 1935

השתמשתי כמובן במידע ממספר אתרים. רובם נעלמו או עברו דירה עם השנים. מתוכם הצלחתי לאתר מחדש את:

• מכון חגים של התנועה הקיבוצית,
• מעבדות לחירות - טקסטים ופעילויות באתר סנונית,
• גביע מרים - תוספות פמיניסטיות לסדר פסח,
• הגדה חילונית הומניסטית (אנגלית) של "מחר", קהילה יהודית חילונית-הומניסטית בעיר וושינגטון.

(פוסט זה הוא חלק מפרויקט בלוגים).

תרשו לי לדבר בקצרה על מה זה - לדעתי - בלוג.

אף אחד לא יינסה להגדיר סרט (במובן של סרט קולנוע) באמצעות דיון בתכנים שך סרטים. סרט הוא מדיה, שמוגדרת באופן טכני (ויקיפדיה: המוצר הסופי של תהליך יצירת הקולנוע - צילום ועריכה של קטעי תנועה וצליל המשולבים יחדיו ליצירה אחת), ויכולה להיות "טיטאניק", או "עמוד האש" או סרט ביתי של תינוק מושך לחתול בזנב.

ככה זה גם עם בלוגים. מה שמאחד ומייחד (ובקיצור מאפיין) בלוגים הוא המבנה שלהם. מי שמנסה להגדיר בלוגים לפי התוכן שלהם נידון היום לכישלון. כי מיליוני הבלוגרים (כותבי הבלוגים)  בעולם פירסמו בבלוגים שלהם כבר כל דבר שרק אפשר, טכנית, לפרסם בבלוג.

בלוג הוא אתר אינטרנט עם מאפיינים מסוימים. הנה המאפיינים העיקריים בעיני, מודגמים באמצעות הבלוג שאתם קוראים ברגעים אלה: 

• הפוסט. לב הבלוג הוא ה"כתבה", או ה"רשומה", או בעברית, ה"פוסט". עכשיו אתם קוראים פוסט שנקרא "איך אני יכול לפתוח בלוג אם אני לא יודע מה זה בלוג?". הפוסט כולל בדרך כלל טקסט, לפעמים תמונות, ולפעמים קטעי וידאו או אודיו.
• הזמן. העמוד הראשי של הבלוג מציג את הפוסטים האחרונים בבלוג לפי הסדר מהחדש לישן. בסוף העמוד יש בדרך כלל קישור שמאפשר להמשיך לעבור כך בסדר כרונולוגי אל הכתבות הישנות. לעתים קרובות אפשר לגשת בקלות לארכיון המסדר את כל הרשומות לפי זמנים. לדוגמה, לי יש קישור לארכיון בתפריט שבצד ימין. חשיבות מימד הזמן בבלוג מודגשת גם בכך שבדרך כלל בכל פוסט מופיע גם, במקום בולט, מועד חיבורו.
• בעלות. את הפוסטים כותבים ומפרסמים בעלי הבלוג - כותב אחד או קבוצה של כותבים. במקרה שלי כיוון שאני כותבת בעצמי את כל הפוסטים, אני לא חותמת על כל פוסט בנפרד.
• תגובות. ברוב הבלוגים הקוראים מוזמנים להגיב על הפוסטים. בכל זאת, לבלוג יש אופי א-סימטרי: הבמה העיקרית נתונה לבעלי הבלוג.
  

ישנם עוד מספר מאפיינים מבניים שהם טכניים מדי לדיון שלנו כרגע (האמיצים מוזמנים לקרוא על פידים ופינגבקים).

חברי וידידי ותיקי הבלוגוספירה (עולם הבלוגים), איך אתם עם ההגדרה הזאת? צדדים מבניים קריטיים שחסרים? או שבכל זאת הגדרה שלא אומרת משהו על התכנים של בלוגים ועל העולם של תוכן גולשים היא חסרה?

(התמונות בפוסט באדיבות Anderi Z ו-simpologist בפליקר).

פוסט זה הוא חלק מפרויקט בלוגים.

לפני יותר משנה שמעתי הרצאה של חנן כהן תחת הכותרת "האתר הבא שלכם יהיה בלוג". התוכן של ההרצאה הקצרה הזאת נשאר איתי, ובזמן האחרון חזרתי לחפש איך לעשות משהו מועיל על הרעיון של חנן. בתור התחלה, היות שחנן לא העלה את תוכן ההרצאה לבלוג שלו, אני אעלה אותה כאן. אני אוסיף קצת הרחבות ואולי גם הסתייגויות משלי - בפוסט אחר.

ההרצאה של חנן נועדה בראש ובראשונה לאירגונים ללא מטרת רווח ולהתארגנויות בתחילת דרכן. המסר היה שפתיחת בלוג היא דרך שבה אנשים לא-טכניים יכולים לבנות אתר יפה במהירות ובזול. לדברי חנן: "כל מי שמסוגל לפתוח חשבון ב- Gmail ולשלוח הודעה עם קובץ מצורף - יכול לפתוח בלוג".

הקמת אתר ב"דרך הסטנדרטית" היא עניין יקר, מורכב ומתסכל לכל המעורבים. האירגון צריך להיות די מבוסס בשביל להגיע למצב שיש לו משאבים לבניית אתר. וגם אם הכסף נמצא, קשה לאנשים ללא ניסיון בתחום להגדיר את הדרישות שלהם מהאתר וקשה להם להבין ולהשוות את ההצעות שהם מקבלים. ואחרי שבניית האתר מסתיימת, לעתים קרובות מדי הם כבולים לבונה האתר המקורי לביצוע שינויים.

במקום זה, חנן מציע שאנשי האירגון, בעצמם (וזאת נקודה קריטית) ייפתחו אתר באחד האתרים החינמיים (כמו בלוגלי או וורדפרס.קום).

הם יישלטו באתר, הם יוכלו לעדכן, לתקן, או אפילו לסגור אותו אם העסק לא עובד. אפילו אם לאירגון כבר יש אתר, אפשר לפתוח בלוג כשצריך להוסיף מידע על פעילות חדשה או פרויקט זמני. ואם האירגון עדיין לא קיים, יש רק שניים ורבע אנשים ורעיון לשנות את העולם, בוודאי שבלוג זה רעיון טוב.

בנוסף לתועלת המיידית (אתר מהיר ובזול), חנן מציע שהניסיון שנצבר ביצירת והפעלת הבלוג ייקדם את האירגון ואת אנשיו. כשהם יגיעו להקמת אתר "אמיתי", הם יידעו יותר טוב על מה הם מדברים.

הנה דוגמאות לאיך זה עובד שמצאתי בשיטוט מהיר. לסלון מזל יש בלוג ב"בלוגלי". גם לסיפריות העירוניות של תל אביב. וגם ל"כל1, התנועה לדמוקרטיה ישירה בישראל". וגם למאבק להכרה בחינוך דמוקרטי ברעננה בתמיכת העיריה . האתר של "פורום האירגונים למען ירושלים חופשית", לעומת זה, הוא בלוג ב"בלוגר".
 

(הפוסט מבוסס על תקציר של ההרצאה שכתבתי באנגלית בעבר, בבלוג אחר שכנראה כבר לא יעודכן. התמונה באדיבות Kristina B מפליקר ו-naamanus מפליקר).

זה פוסט בסדרה על קהילות באינטרנט (הסדרה המלאה נמצאת כאן).

בקיבוץ יפתח דרוש שומר לילה לימי שישי. במועדון הקיבוץ (ה"טיימאאוט") יוקרן בשבת בצהריים סרט הילדים האנה מונטנה. ומשפחת רהב איבדה את החתול הסיאמי שלה. את כל זה למדתי מהאתר הקהילתי של הקיבוץ. האתר נועד לסייע לקהילה הקיבוצית להתקיים, כקהילה, גם כשלא פוגשים את כולם כל יום בחדר האוכל.  נראה שהאתר מצליח, ללא ספק בזכות ההשקעה והמסירות של עפר, אבל גם בגלל שהוא עונה על צורך אמיתי של הקהילה.

מה שאתר הקהילה של הקיבוץ הוא בשביל הקיבוץ, האתר myhood מנסה להיות בשביל העיר. כשנרשמים ל-myhood נותנים כתובת מלאה, ואז אפשר לתקשר עם האנשים שגרים לידך, ולקבל הודעות שקשורות לאזור מגוריך הפיזי. האתר קיים כבר כשנה, ולמרות שהוא ללא ספק מתפתח, לא נראה שהוא מהווה, לפחות בשלב זה, קהילה ממשית מסוג כלשהו.

למה? למה האתר של יפתח הוא קהילה משגשגת ו-myhood הוא ניסוי חברתי כושל למחצה?

אנשים שגרים בקיבוץ מתייחסים לאנשים שגרים בסביבה הפיזית שלהם כקהילה שלהם. כי ככה הם רגילים – כי ככה זה היה תמיד בקיבוץ; כי ככה הם רוצים – כי בשביל זה הם בחרו לחיות בקיבוץ; ומסיבות פרקטיות – כי הם שותפים עם השכנים שלהם במשאבים, בבעיות ובצרכים. הקיבוץ אולי כבר לא רוצה להיות קהילה שיתופית כמו פעם, אבל הוא עדיין רוצה להיות קהילה.

אנשים שגרים בתל-אביב לא יודעים איך קוראים לשכנים שלהם. זה לפחות המיתוס, ואין עשן בלי אש. הסיבה שאנשים שגרים בתל-אביב לא יודעים איך קוראים לשכנים שלהם היא לא שהם סנובים יותר מהקיבוצניקים, אלא שהם לא רואים בשכנים שלהם את הקהילה שלהם. מתוך מאות אלפי תושבי העיר, מיליוני תושבי הכרך, איזה סיבה יש לך לבחור דווקא באנשים האקראיים שבחרו לשכור או לקנות דירה באותו מיקוד בתור "הקהילה שלך"? ולא, העובדה שיש לך אפשרות לתקשר איתם בקלות, באינטרנט, לא הולכת לשנות את זה.

7 החלקים הקודמים של הסדרה על הקהילות באינטרנט (1, 2, 3, 4, 5, 6, 7)  התבססו על חומר שהכנתי להרצאונת על קהילה ואינטרנט. זה נושא רחב, וכמובן שנאלצתי להתמקד. באופן רק חצי מודע התֶּמָה המרכזית שלי, או לפחות אחת התֶּמות, היתה הקשר ההדדי בין קהילה באינטרנט לקהילה "מחוץ לאינטרנט". היה חשוב לי להדגיש את הקשר הזה, כי מתוך שמרנות טבעית ובסיוע נבואות זעם במדיה הפופולרית, אנשים נוטים לחשוש מההשפעה של הטכנולוגיה על החיים החברתיים והקהילתיים שלנו.  הטכנולוגיה היא כלי; כלי שמאפשר לשינוי, כמובן, אבל הרצונות, הצרכים, המוטיבציות של האנשים שמשתמשים בכלי הם מה שמעצב את הכיוון של השינוי. בדיוק כמו שקהילה על בסיס גאוגרפי תצליח יותר בקיבוץ מאשר בעיר, ולא משנה כמה מתוחכם יהיה האתר שתנסה לבנות.

-- זהו, תמה הסידרה. יש להניח שעכשיו הבלוג יישקוט כ-40 שנה, או לפחות עד שאבירמה גולן תכתוב משהו ממש טיפשי... --