אידיוסינקרטיות
ינואר 2008
חסרים ל"הארץ" מומחים לצרפת...
... שהם שלפו אתמול את אבירמה גולן להסביר ש"צרפת לא מזהה את עצמה במראה"?
ולמרות שזה מצטייר ככה, אני לא מחפשת את גולן, אבל להזכיר כלאחר יד את "אנרי-לוי" זה ניים-דרופינג שקם על יוצרתו, כי לאינטלקטואל הידוע שחתנו לשעבר יצא עם אישתו לעתיד של נשיא צרפת (או משהו כזה) קוראים ברנר-אנרי לוי, שם פרטי כפול ושם משפחה אחד.
בא לי לשלוח את הכתבה הזאת למישהומשוגעים, צאו מהמטבח
מסתבר, ואני שמעתי את זה די במקרה, שהדבר עכשיו זה Meal Assembly Kitchens. ואני אסביר. מדובר במקומות שאליהם אפשר לבוא בשביל לבשל ארוחות. מזמינים חלון זמן, מגיעים. בוחרים מנות מתוך תפריט. הפרודוקטים למנות כבר מוכנים בעמדות העבודה, נקיים וקצוצים לפי הצורך. יש מתכון והסברים מדויקים מה צריך לעשות, ויש גם אנשים שמסייעים. כשמסיימים, עוברים לעמדה אחרת כדי להכין מנה אחרת. בסוף לוקחים את הכל הביתה ושומרים במקפיא עד להגשה.
שימו לב שלכל התהליך לא קוראים בשמו המלא והמאיים, בישול. קוראים לזה meal assembly. הרכבה. כמו באיקאה. כל אחד יכול.
כל האינטרנט מלא בהסברים למה זה יותר טוב מפאסט-פוד, וגם למה זה יותר טוב מלבשל בבית. זה די ברור, האמת.
מה שאף אחד לא מסביר לי,זה למה זה יותר טוב מלקנות אוכל מוכן במעדניה. או במילים אחרות, אותו הדבר, רק שמי שמנקה, קוצץ ושוטף כלים - גם יעשה את ה"assembly" הטיפשי הזה באמצע. מנקודת מבט כלכלית זה אמור לדעתי לצאת יותר זול.
ההסבר שהמצאתי בעצמי ושממש מצא חן בעיני בחריפותו הביקורתית הוא שמצליחים לשווק את זה לאמהות שמלאות בייסורי מצפון על זה שהן לא מבשלות, בעצמן, למשפחות שלהן. ההרכבה העצמית היא מטה הקסם שהופך את האוכל הקנוי לאוכל ביתי, ואת אשת הקריירה שמתמרנת בין המשימות השונות שלה לאמא למופת, כמו בפרסומת מצוירת משנות החמישים.
מצד שני אולי אין שום הגיון בשיגעון, ולא צריך לחפש הסבר יותר טוב לתופעה הזאת מאשר לאופנה התמוהה הקודמת של חנויות של "paint-your-own-pottery".
ללא זכויות יוצרים
הפוסט הזה הוא בעצם המשך של הפוסט הקודם על הספר "ללא מילים". אבל מדובר בסקופ בלעדי שראוי לקבל במה משלו. עמ' 13 בספר דן בתחום של "בלשנות חברתית". מי שמכיר היטב את הערך בלשנות חברתית בוויקיפדיה העברית לא ייתקשה לשים לב שעמ' 13 מבוסס בעצבנות על הערך הזה (משאירה לכם לנחש או לבדוק למה אני מכירה היטב את הערך הזה). [מקום לפצוח במסקנות על מקומה של ויקיפדיה בתרבות. אבל אין לי כח לזה].
[תוספת: הפנו את תשומת ליבי שאת המבוא של הספר, כולל הקטע הרלבנטי, אפשר לקרוא און-ליין. מדובר בשלוש הפסקאות שלפני הפסקה האחרונה]
ללא מילים
צריך להודות על האמת: את הספר "ללא מילים" של עמליה רוזנבלום וצבי טריגר קניתי בזול, פתחתי בחשדנות, קראתי בעוינות. לא סיימתי בעוינות, אבל זה בגלל שלא סיימתי בכלל.
Todo list manager needed
My favorite todo list manager, todoist, is making life less and less easy for non-paying users: today they announced that support will only be available to the paying crowd.
It's a good service and I wouldn't mind paying for it, but $36/year is far too much.
So I have to find another service with good hierarchic view, which was the big plus of Todoist over, say, remember the milk, last time I checked. Or maybe I'll just wait for the long-promised todo feature for Google calendar.
אם בא לכם המבורגר ממש סבבה
כדאי לכם ללכת ל"איוו" שנפתח לאחרונה בהרצל, כמעט בפינה של לילינבלום. הם ירושלמים במקור, וזכורים לטובה מהשנה הירושלמית שלי. כבר גררתי לשם כבר את כל מי שאכל איתי שם בירושלים (כמעט), לזכר הימים הטובים. בסניף המקורי ברח' הלל אפשר לשבת בבר מול החלון שפונה לרחוב, ולפנטז על איך אתה יורה קטשופ על העוברים והשבים. פעם בזמן הטלת הקטשופ המדומינת עבר שם בדיוק מישהו שאני מכירה, אבל זה קורה הרבה בירושלים, שאתה פוגש סתם כך ברחוב מישהו שאתה מכיר, וזה אפילו אם אתה לא מכיר שם הרבה אנשים.
בכל אופן, גם אם אין לכם כאלה זכרונות מדממים, ההמבורגר טעים ומגיע בשלושה גדלים, יש רטבים מגניבים בלחמניה, הצ'יפסים עבים כאלה מהסוג החביב עלי, המחירים גם סבירים. אז תבואו.