אידיוסינקרטיות
ינואר 2009
אנשים, בבקשה להרגע
מסתבר שיש תוכנית לימודים חדשה שמעודדת בחינה ביקורתיות של מיזוגניה (שובינזם) בשירים עבריים, עם נטיה לשירים שזכו להלחנה.
זה הקפיץ לכמה אנשים את הפיוז (ביניהם יקירת הבלוג אבירמה גולן, אבל גם כאן או כאן, לדוגמה). העניין הוא שאף אחד לא אומר שזה לא בסדר לדון בבעייתיות של השירים האלה. הקצף יוצא נגד המשימה המוצגת לתלמידים להתאים את מילות השירים לתפיסות עולם. לדוגמה כותב אורי הייטנר:
נכון, השירים הללו לא נאסרו ללימוד. איני שולל כלל את לימודם באופן ביקורתי,ובמסגרת דיון כולל על תוכנם יש מקום גם לבחינה של הביטוי התרבותי המופיע בהם ליחסים בין המינים בתקופה שבה הם נכתבו. מה שמכעיס אותי כל כך, והוא גרוע בעיניי אף יותר מפסילת שירים, הוא המטלה שהוטלה על התלמידים - לשנות את מילות השיר, כדי שיתאימו לאג'נדה הנכונה.
אז לנקודה הזאת בדיוק, הרשו לי לצטט את אורית קמיר:
דרך מקורית ויצירתית להפעיל צעירות וצעירים לעשות זאת היא לאפשר להם לשחק עם מילות השירים ולנסות את כוחם בכתיבה מחודשת שלהם – תוך ביטוי ערכים ראויים יותר, כמו למשל "ללא הבדל דת גזע ומין", ו"כבוד האדם וחירותו". כך הם גם לומדים את השירים, גם לומדים לכתוב שירה, וגם מאותגרים לבטא, בשירה, ערכים שוויוניים ומכבדים.
אתם יכולים לא לאהוב את קמיר, שעומדת עם הגב לקיר וצועקת על כל מי שמימינה שהיא/הוא אנטי-פמיניסט, אבל בנקודה הזאת היא צודקת. אף אחד לא משנה את מילות השירים בספרים, אף אחד לא רוצח את התרבות, שום ז’דנוב לא התערב. זה בסך הכל אמצעי דידקטי, בעולם שבו אנחנו מאמינים בלמידה פעילה ולא בשינון חומר.
בקיצור, רוב מהומה.
בא לי לשלוח את הכתבה הזאת למישהוגונבים, גונבים, אבל בסוף עושים משהו
החל מה- 1/1/2009, ההשאלה בכל הספריות העירוניות בתל-אביב בחינם לתושבי תל-אביב. כמעט בחינם, צריך לשלם 5 שקלים עבור כרטיס המנוי.
משום מה השינוי הזה נשמר בסוד. זה לא מופיע באתר הספריה ולא בבלוג שלה, לדוגמה. אולי הם מפחדים מגידול דרמטי במספר המנויים שיכביד על משאבי הספריה, כמו שקרה כשביטלו את דמי המנוי בספריות בדרום העיר לפני שלוש שנים.
בשנת 2007 הועבר תיקון לחוק הספריות, שקבע ששירותי הסיפריות הציבוריות יהיו בחינם. במקביל הוא קבע מסגרת להשתתפות המדינה במימון הספריות העירוניות. מכל מיני סיבות עיריית ת”א (ועיריות אחרות) עשו בהתחלה שרירים ולא יישמו את החוק, אבל עכשיו הסיפור הזה נגמר והמנויים הם בחינם (למרות שהחלק שבו הפטור הוא רק לתושבי תל אביב לא ברור לי).
טוב נו, גם קודם דמי המנוי בספריה לא היו גבוהים ביחס להוצאות השנתיות שלי על ספרים. אבל העובדה היא שרק עכשיו עשיתי מנוי, ועם עובדות קצת טיפשי להתווכח.
[עדכון: עזרו לי לקלוט שהשימוש שלי במילה "הספריה" קצת מבלבל. אז להבהרה: העדכון תקף לכל הספריות העירונית בתל אביב, שהן בית אריאלה ו-20 הסניפים השכונתיים שרשימה שלהם אפשר למצוא כאן.]
בלשנות היסטורית, המלצה
למי שסובל כמוני מעניין-יתר בהיסטוריה של שפות, מומלץ לקרוא את הפוסט הזה ב- Language Log. התירוץ הוא ההיסטוריה הלשונית של אירופה, אבל רוב התוכן עוסק באיך חוקרים היסטוריה של שפות (בייחוד היסטוריה שפות לא מתועדות) ומה, לפי הגישה הבלשנית המקובלת, הם העקרונות המאפיינים התפתחות ותפוצה של שפות.
כדאי לקרוא גם את התגובות, לפחות הראשונות.
יש גם פוסט המשך שטרם קראתי.
לאכול בחושך
זה אולי קצת מוזר, אבל מבחינתי ארוחה בחושך זה פחות עניין של לא לראות, ויותר עניין של לא להראות. אני מקווה שזה לא אומר משהו פסיכולוגי עמוק מדי על האישיות שלי.
ב”דיאלוג בחשיכה”, תערוכה שמסיירים בה בחושך, התחושות הכי חזקות שלי היו אובדן כל תחושת התמצאות במרחב וחוסר ביטחון בתנועה. אפילו בעמידה במקום אחד הרגשתי קצת חוסר שיווי משקל.
במסעדת בלקאאוט, מסעדה בחושך במרכז “נא לגעת” בנמל יפו, יושבים כל הזמן. המרחב שלך הוא בעצם חתיכת השולחן שלפניך, ולא כל כך קשה להתמצא בו בכח חוש המישוש. המלצרים (המדהימים, יש לציין) מניחים את המנות ישר לפניך, והאתגר הגדול ביותר שלך הוא למזוג לעצמך כוס מים בלי לעשות אמבטיה לעצמך ולסביבה (רמז: לא מזיק לתקוע את האצבע בכוס בתור מד מפלס פרוביזורי).
נשארת העובדה שאף אחד לא רואה אותך.
שאפשר לאכול בידיים או לעשות פרצופים. אבל יותר חשוב מזה:
שאם תהיה בשקט, פשוט תעלם.