מסתבר שיש תוכנית לימודים חדשה שמעודדת בחינה ביקורתיות של מיזוגניה (שובינזם) בשירים עבריים, עם נטיה לשירים שזכו להלחנה.

זה הקפיץ לכמה אנשים את הפיוז (ביניהם יקירת הבלוג אבירמה גולן, אבל גם כאן או כאן, לדוגמה). העניין הוא שאף אחד לא אומר שזה לא בסדר לדון בבעייתיות של השירים האלה. הקצף יוצא נגד המשימה המוצגת לתלמידים להתאים את מילות השירים  לתפיסות עולם. לדוגמה כותב אורי הייטנר:

נכון, השירים הללו לא נאסרו ללימוד. איני שולל כלל את לימודם באופן ביקורתי,ובמסגרת דיון כולל על תוכנם יש מקום גם לבחינה של הביטוי התרבותי המופיע בהם ליחסים בין המינים בתקופה שבה הם נכתבו. מה שמכעיס אותי כל כך, והוא גרוע בעיניי אף יותר מפסילת שירים, הוא המטלה שהוטלה על התלמידים - לשנות את מילות השיר, כדי שיתאימו לאג'נדה הנכונה.

אז לנקודה הזאת בדיוק, הרשו לי לצטט את אורית קמיר:

דרך מקורית ויצירתית להפעיל צעירות וצעירים לעשות זאת היא לאפשר להם לשחק עם מילות השירים ולנסות את כוחם בכתיבה מחודשת שלהם – תוך ביטוי ערכים ראויים יותר, כמו למשל "ללא הבדל דת גזע ומין", ו"כבוד האדם וחירותו". כך הם גם לומדים את השירים, גם לומדים לכתוב שירה, וגם מאותגרים לבטא, בשירה, ערכים שוויוניים ומכבדים.

אתם יכולים לא לאהוב את קמיר, שעומדת עם הגב לקיר וצועקת על כל מי שמימינה שהיא/הוא אנטי-פמיניסט, אבל בנקודה הזאת היא צודקת. אף אחד לא משנה את מילות השירים בספרים, אף אחד לא רוצח את התרבות, שום ז’דנוב לא התערב. זה בסך הכל אמצעי דידקטי, בעולם שבו אנחנו מאמינים בלמידה פעילה ולא בשינון חומר.

בקיצור, רוב מהומה.