לפי עפרי אילני היום ב"הארץ", 23% מהציבור ישקלו לעזוב את ישראל אם איראן תשיג פצצה. עוד לפי הכתבה: 39% מהנשים אמרו שישקלו ירידה מהארץ לעומת 22% בלבד בקרב הגברים. מסקנה: נשים מהוות 17% 6% מהציבור.

וזה נהיה עוד יותר מוזר: "מהסקר עולה גם ש-85% מהציבור חוששים מפצצה איראנית". אבל "83% מהנשים חוששות מהגרעין לעומת 78% מהגברים".

ועכשיו אנחנו אמורים לנהל דיון אינטילגנטי שמתבסס על מספרים שבבירור חלקם משובשים, רק לא ברור איזה.

עדכון: זאת לא היתה טעות בכותרת, בדקתי את תשומת הלב שלכם! עכשיו המספרים נכונים. תודה לענת.

אם כשקראתם את הצד האחורי “הדו”ח האישי ללקוח” שצורף לחשבון החשמל האחרון שלכם, וראיתם את הגרפים, הרגשתם אי נוחות אי-שם במאחורה של הראש – זה היה בצדק. מארבע סיבות, והן:

חשבונאות. מה שאמור להפריע לכם הוא שאין שום דבר משותף להוצאות כמו ארנונה, טלפון או חשמל. כלומר כן, יש להרבה אנשים קטגוריה מנטאלית של הוצאות על “חשבונות”, גם לי. אבל אין שום משמעות להשוואת גודל ההוצאה על חשמל לגודל ההוצאה על ארנונה. באותה מידה, הם היו יכולים לדחוף פנימה גם את ההוצאות על מלפפונים ולהקטין עוד יותר את הפרוסה של החשמל. קטגוריה חשבונאית בעלת משמעות היא קטגוריה של מוצרים חליפיים. חשמל צריך להכנס ל”הוצאות אנרגיה ביתית”, ביחד עם גז, סולר לחימום, תחזוקת דוד השמש ואולי גם סוללות לצעצועים של הילדים שאתם קונים באיביי.

סיבתיות. בעוגת הוצאות אנרגיה, סביר להניח שגודל פרוסת החשמל הוא עצום – אולי 90%. מה זה אומר על מחירי החשמל? כמעט כלום. זה בעיקר שחשמל הוא מקור האנרגיה הנח, ולעתים קרובות היחיד, לרוב השימושים הביתיים, במיוחד בהתחשב בגובה הוצאות המעבר ממקור אנרגיה אחד לאחר (התקנת דוד שמש, תנור סולר או מזגן).

אופטימיזציה.  יותר מזה. נניח שהפרוסה של החשמל רזתה. האם זה אומר שמחירי החשמל ירדו? יכוליות שכן, יכוליות שלא. יכול להיות שמחירי החשמל דווקא עלו, וזה דרבן אנשים לעבור להשתמש במקורות אנרגיה חלופיים. המחירים עלו, אבל הצריכה ירדה, ובסך הכל הפרוסה קטנה.

עלויות עקיפות. אם חברת חשמל מתעקשת להשוות את הוצאות החשמל להוצאות הארנונה, המים והתקשורת, כדאי להזכיר שכל העלויות האלה כרוכות במחיר החשמל. מקורות, ספקיות הטלפוניה והאינטרנט, העיריות – כולן צרכניות חשמל גדולות. אם מחירי החשמל ירדו, ההוצאות שלנו בשאר הסעיפים עשויות לרדת גם.

פרשת השבוע היא פרשת אמר; את הדרשה לפרשה הזו נשאתי בקהילת דרכי נעם לפני שנה:

לפי הספירה המסורתית, בפרשת השבוע, פרשת אמור, מופיעות 63 מתוך 613, או תרי"ג מצוות התורה. בין השאר מופיעות בה שלל מצוות הקשורות ללויים, לכהנים, ולעבודת בית המקדש.

אם נעבור מהתורה לנביאים, נראה שגם הנביא יחזקאל עוסק בעבודת המקדש. ספר ויקרא נכתב לפי המסורת טרם היות הבית, ועוסק במצוות שיחולו בו לכשיקום. יחזקאל ניבא לאחר חורבן הבית הראשון, ועסק בסדרים שיונהגו בבית לכשתבוא הגאולה והוא יוקם מחדש. מי שישווה בעין חדה ייגלה הבדלים בין מצוות וייקרא לנבואות יחזקאל. לדוגמה, פרשת אמור מתירה למרבית הכהנים להתחתן עם אלמנות, בעוד שיחזקאל מ"ד אוסר זאת על כולם, אבל לעומת זה מתיר את אלמנתו של כהן. או אחרת: בעוד שבתורה מרבית מדי הכהנים עשויים מצמר, יחזקאל מ"ד מנבא ש"לא יעלה עליהם (כלומר, על הכהנים) צמר".

מובן שכבר חז"ל ערכו את ההשוואה הזאת והיו ערים להבדלים, ובמשנה אנחנו קוראים שספר יחזקאל כמעט ונגנז בגלל הסתירות בינו לבין התורה. אבל הספר נשאר בקאנון. לא רק שהוא נשאר בקאנון, אלא שמסורת הדורות הצמידה את הפסוקים בספר יחזקאל פרק מ"ד כהפטרה לפרשת אמור. בכל קהילות ישראל קוראים השבוע גם את המצווה, גם את הנבואה, ובכך מחדדים את הסתירות במקום לגנוז אותן. ההפטרה השבוע קצרה מהרגיל, רק 17 פסוקים, כאילו החליט מי שהחליט שיש להתמקד רק בפרשיה סגורה אחת, זו שמכילה את הסתירות לפרשת השבוע.

הצמדת ההפטרה והפרשה השבוע הן הצדעה למסורת הלמדנית והדרשנית של היהדות, המסורת שהיא הגרעין הפלורליסטי העתיק שלנו. מי שהקדיש את ספר יחזקאל לצד ספר ויקרא פתח פתח לעשרות ניסיונות שונים ליישב את הסתירה, מחכמי המשנה ועד אברהם יצחק הכהן קוק. מי שהצמיד את ההפטרה לפרשה שלח אותנו לקרוא את כל הפיתרונות האלה, לדון בהם, אולי להציע משלנו, אולי לבחור מבניהם, ואולי לומר, "אלה ואלה דברי אלוהים חיים".

יום שבת שאנחנו עומדים בפיתחו הוא ה' באייר, 60 שנה לעצמאות ישראל. כשיש מדינה לנהל, החלטות קונקרטיות לקבל, לפעמים קשה להמשיך ולומר "אלה ואלה דברי אלוהים חיים". אפשר להמשיך לדרוש בשאלות כמו אם מותר או אסור למכור חמץ בפסח, מי מוסמך לגייר ולחתן או איך מוקצים כספי הציבור, אבל במקביל אין ברירה וחייבים גם לקבל החלטות לכאן או לכאן. מה שאנחנו צריכים לשאוף אליו הוא שההחלטות האלה יהיו פלורליסטיות וסובלניות, לא רק ברוח מגילת העצמאות שחלקנו קראנו השבוע, אלא גם ברוח הלמדנות היהודית ההיסטורית, ברוח המרווח הזה שבין התורה והנביא.

שבת שלום.

הרבה משתמשי גמל (gmail) מתלוננים שהשימוש בתויות (labels) במקום תיקיות (folders) מבאס אותם.

אז עכשיו יש בגמל כפתור חדש שהופך את התויות למשהו קצת יותר דומה לתיקיות. לכפתור קוראים Move To או בממשק העברי "העבר אל", ומה שהוא עושה לתייג הודעות בתוית לבחירתכם, ולהעיף אותן מהאינבוקס (Archive). או במילים אחרות, הוא "מעביר" את ההודעות לתוית.

במקביל קיבלנו גם כפתור חדש בשם Labels (בעברית: תוויות) למי שרגיל להשתמש בתויות בדרך הישנה והטובה. עם הכפתור הזה אפשר להוסיף תוית בלי להעיף מהאינבוקס, ואפשר גם להוסיף כמה תויות לאותה הודעה.

חוץ מזה כל הכפתורים קיבלו מראה חדש, אבל את זה בטח הבנתם לבד.

(מקור: בלוג הגמל)

מסתבר שיש תוכנית לימודים חדשה שמעודדת בחינה ביקורתיות של מיזוגניה (שובינזם) בשירים עבריים, עם נטיה לשירים שזכו להלחנה.

זה הקפיץ לכמה אנשים את הפיוז (ביניהם יקירת הבלוג אבירמה גולן, אבל גם כאן או כאן, לדוגמה). העניין הוא שאף אחד לא אומר שזה לא בסדר לדון בבעייתיות של השירים האלה. הקצף יוצא נגד המשימה המוצגת לתלמידים להתאים את מילות השירים  לתפיסות עולם. לדוגמה כותב אורי הייטנר:

נכון, השירים הללו לא נאסרו ללימוד. איני שולל כלל את לימודם באופן ביקורתי,ובמסגרת דיון כולל על תוכנם יש מקום גם לבחינה של הביטוי התרבותי המופיע בהם ליחסים בין המינים בתקופה שבה הם נכתבו. מה שמכעיס אותי כל כך, והוא גרוע בעיניי אף יותר מפסילת שירים, הוא המטלה שהוטלה על התלמידים - לשנות את מילות השיר, כדי שיתאימו לאג'נדה הנכונה.

אז לנקודה הזאת בדיוק, הרשו לי לצטט את אורית קמיר:

דרך מקורית ויצירתית להפעיל צעירות וצעירים לעשות זאת היא לאפשר להם לשחק עם מילות השירים ולנסות את כוחם בכתיבה מחודשת שלהם – תוך ביטוי ערכים ראויים יותר, כמו למשל "ללא הבדל דת גזע ומין", ו"כבוד האדם וחירותו". כך הם גם לומדים את השירים, גם לומדים לכתוב שירה, וגם מאותגרים לבטא, בשירה, ערכים שוויוניים ומכבדים.

אתם יכולים לא לאהוב את קמיר, שעומדת עם הגב לקיר וצועקת על כל מי שמימינה שהיא/הוא אנטי-פמיניסט, אבל בנקודה הזאת היא צודקת. אף אחד לא משנה את מילות השירים בספרים, אף אחד לא רוצח את התרבות, שום ז’דנוב לא התערב. זה בסך הכל אמצעי דידקטי, בעולם שבו אנחנו מאמינים בלמידה פעילה ולא בשינון חומר.

בקיצור, רוב מהומה.

החל מה- 1/1/2009, ההשאלה בכל הספריות העירוניות בתל-אביב בחינם לתושבי תל-אביב. כמעט בחינם, צריך לשלם 5 שקלים עבור כרטיס המנוי.
משום מה השינוי הזה נשמר בסוד. זה לא מופיע באתר הספריה ולא בבלוג שלה, לדוגמה. אולי הם מפחדים מגידול דרמטי במספר המנויים שיכביד על משאבי הספריה, כמו שקרה כשביטלו את דמי המנוי בספריות בדרום העיר לפני שלוש שנים.
בשנת 2007 הועבר תיקון לחוק הספריות, שקבע ששירותי הסיפריות הציבוריות יהיו בחינם. במקביל הוא קבע מסגרת להשתתפות המדינה במימון הספריות העירוניות. מכל מיני סיבות עיריית ת”א (ועיריות אחרות) עשו בהתחלה שרירים ולא יישמו את החוק, אבל עכשיו הסיפור הזה נגמר והמנויים הם בחינם (למרות שהחלק שבו הפטור הוא רק לתושבי תל אביב לא ברור לי).
טוב נו, גם קודם דמי המנוי בספריה לא היו גבוהים ביחס להוצאות השנתיות שלי על ספרים. אבל העובדה היא שרק עכשיו עשיתי מנוי, ועם עובדות קצת טיפשי להתווכח.
[עדכון: עזרו לי לקלוט שהשימוש שלי במילה "הספריה" קצת מבלבל. אז להבהרה: העדכון תקף לכל הספריות העירונית בתל אביב, שהן בית אריאלה ו-20 הסניפים השכונתיים שרשימה שלהם אפשר למצוא כאן.]

למי שסובל כמוני מעניין-יתר בהיסטוריה של שפות, מומלץ לקרוא את הפוסט הזה ב- Language Log. התירוץ הוא ההיסטוריה הלשונית של אירופה, אבל רוב התוכן עוסק באיך חוקרים היסטוריה של שפות (בייחוד היסטוריה שפות לא מתועדות) ומה, לפי הגישה הבלשנית המקובלת, הם העקרונות המאפיינים התפתחות ותפוצה של שפות.

כדאי לקרוא גם את התגובות, לפחות הראשונות.

יש גם פוסט המשך שטרם קראתי.

זה אולי קצת מוזר, אבל מבחינתי ארוחה בחושך זה פחות עניין של לא לראות, ויותר עניין של לא להראות. אני מקווה שזה לא אומר משהו פסיכולוגי עמוק מדי על האישיות שלי.

ב”דיאלוג בחשיכה”, תערוכה שמסיירים בה בחושך, התחושות הכי חזקות שלי היו אובדן כל תחושת התמצאות במרחב וחוסר ביטחון בתנועה. אפילו בעמידה במקום אחד הרגשתי קצת חוסר שיווי משקל.

במסעדת בלקאאוט, מסעדה בחושך במרכז “נא לגעת” בנמל יפו, יושבים כל הזמן. המרחב שלך הוא בעצם חתיכת השולחן שלפניך, ולא כל כך קשה להתמצא בו בכח חוש המישוש. המלצרים (המדהימים, יש לציין) מניחים את המנות ישר לפניך, והאתגר הגדול ביותר שלך הוא למזוג לעצמך כוס מים בלי לעשות אמבטיה לעצמך ולסביבה (רמז: לא מזיק לתקוע את האצבע בכוס בתור מד מפלס פרוביזורי).

נשארת העובדה שאף אחד לא רואה אותך.

שאפשר לאכול בידיים או לעשות פרצופים. אבל יותר חשוב מזה:

שאם תהיה בשקט, פשוט תעלם.

אבנר כותב בבלוג החדש והמסתמן כמצוין שלו "דברים אחרים” (שם זמני) למה הלחמים הם סוג של עצלנות לקסיקלית.

אחד הדברים הרעים בהלחמים הם שהם פשוט מחליפים את המנגנון הבאמת יפה לגזירת מילים בעברית: המנגנון של שורש+בניין, או משקל. באמצעות המנגנון הזה אפשר לייצר עוד ועוד מילים חדשות, שדוברי עברית יכולים לפענח רק על סמך המטען הסמנטי (כלומר, בעברית, המשמעות) של השורש ושל הבניין, ושאפשר בלי שום בעיה להטות לצורות נקבה או רבים, לצורות עבר או ועתיד. והבונוס: כל המנגנון הזה קיים רק בשפות השמיות, כך שאפשר לפתח גאווה אזורית.

וזאת הזדמנות להמליץ (שוב? אני לא זוכרת) על הספר גלגולי לשון של גיא דויטשר. ספר קריא ומעניין שעוסק בהתפתחות השפות, נושא מרתק וקצת זנוח בקהילת הבלשנות. יש בו פרק ארוך שמדבר על מבנה השורש והמשקל בשפות השמיות ומציע תאוריה על איך הוא התפתח.

ועוד על החסרונות של הלחמים אפשר לקרוא פה.

מי ששיחק קצת עם Google Translate שם די מהר לב לתופעה הבאה: לתרגם מאנגלית לעברית עובד הרבה (הרבה, הרבה) פחות טוב מאשר לתרגם מעברית לאנגלית.

הנה התרגום מעברית לאנגלית של הכתבה הראשית ב”הארץ”, כרגע:

Two people killed in two road accidents that occurred this evening along the roads of the North. Pedestrian killed by a car near the Ghetto Fighters' Kibbutz. Earlier this evening, one woman killed and two other people were seriously injured in an accident between vehicles on the road Laupnoa information internally in the northern village of Dir Hana.

ועכשיו התרגום מאנגלית לעברית של הכתבה הראשית בניו-יורק טיימס:

פילדלפיה - סנטור Barack Obama ימים היא במרחק של פורצים את ההוצאות פרסום הרשומה שקבע הנשיא בוש הכלליות של הבחירות לפני ארבע שנים, נתקל unleashed של מסע הפרסום בהיקף של unrivaled ואת המורכבות של עידן הטלוויזיה.

מה קורה פה? למה התרגום מעברית לאנגלית קריא, והתרגום מאנגלית לעברית הוא די קרוב לזבל מוחלט?

המתרגם של גוגל “לומד” לתרגם משני סוגים של מקורות. הסוג הראשון הוא מאגר טקסטים מתורגמים, כלומר טקסטים שנכתבו באחת השפות ותורגמו לשפה השניה. הסוג השני הוא מאגר טקסטים בשפת היעד.

מאגר התרגומים משמש כמו מילון דו-לשוני גדול, רק יותר טוב. כמו שמחפשים מילה במילון כדי לתרגם אותה, אפשר לחפש מילה במאגר הטקסטים המתורגמים ולראות איך תירגמו אותה בעבר. היתרון של הטקסטים המתורגמים הוא שאפשר לבחור את התרגום שהכי מתאים, מבחינת ההקשר, במקרה הנוכחי.

לדוגמה: אם נחפש את המילה “לחפש” במילון עברי-אנגלית, נקבל אפשרויות שונות כמו Search, Look for, Seek . שלא לדבר על זה שנקבל גם disguise, dress up. אם נחפש “לחפש בגוגל” במאגר התרגומים, נגלה שבהקשר הזה משתמשים תמיד ב- Search.

למאגר הטקסטים בשפת היעד יש שני תפקידים: אחד הוא לעזור בבחירת התרגום הנכון, והשני הוא לסייע לבנות משפט סביר בשפת היעד: לשנות את סדר המילים, ליצור התאמה טובה במין ובמספר בין הנושא לפועל, וכאלה. הרעיון הוא כזה: ננסה לתרגם את הטקסט בכל צורה אפשרית, ונבדוק איזה מהתרגומים הכי דומה למה שאנחנו רואים במאגר שפת היעד. לדוגמה, אם מופיע לנו General Elections באנגלית, נתרגם גם ל”הכלליות של הבחירות”  וגם ל”בחירות כלליות”, ונבדוק מה מהצירופים האלה מופיע יותר בשפת היעד. או, אם כתוב שסנאטור אובאמה “is days away from”, נתרגם גם ל”ימים היא במרחק של” וגם ל”הוא במרחק של ימים מ”, ונבדוק מה מהם מסתדר יותר טוב.

תרגומים זה דבר שקשה להשיג. מספר הטקסטים שתורגמו בין עברית לאנגלית קטן בהרבה ממספר הטקסטים שנכתבו בעברית (וכמובן בהרבה הרבה ממספר הטקסטים שנכתבו באנגלית). אנחנו מעדיפים להשתמש בתרגומים מעודכנים יחסית, של טקסטים שדומים לטקסטים שהמחשב ייצטרך לתרגם אחר כך. בתוכנה שמיועדת לתרגום אתרי אינטרנט, אנחנו לא רוצים להשתמש בתרגומים של התנ”ך, ואפילו לו של הארי פוטר. בקיצור, אתגר, אפילו בשביל ענקית המידע גוגל.

מה שמסתבר הוא שאם יש לך מאגר טוב של טקסטים בשפת היעד, אפשר להשתמש בהם כדי לפצות על זה שמאגר התרגומים שלך קטן. באיזשהו מקום קראתי על הניסוי הבא: לקחו כמה תרגומים (אנושיים, דווקא), וביקשו מאנשים להעריך את איכות התרגום. היו שתי קבוצות של מעריכים: דו-לשוניים, שהעריכו את איכות התרגום אחרי שקראו גם את המקור; וחד-לשוניים, שהתבקשו להעריך את איכות התרגום רק על סמך קריאת התרגום. מתברר שהערכות של החד-לשוניים היו דומות מאד להערכות של הדו-לשונים((המצפון המדעי והאקדמי שלי מאד מציק לי עכשיו שאני מביאה לכם סיפור כזה בלי מראה מקום, אבל בשביל לתת מראה מקום הייתי צריכה לחפור בניירות ובקבצים, ולא בא לי כרגע. אם זה מאד חשוב למישהו, תשאלו)). מה שאנחנו לומדים מזה הוא שהרבה מהאיכות של התרגום קשור לכמה התוצר הוא הגיוני בשפת היעד. אם יש לנו מאגר טוב של שפת היעד ודרך טובה להסיק ממנו מה נשמע טוב בשפת היעד ומה לא, התרומה לתרגום תהיה אדירה.

וכאן, אני מנחשת, קבור הכלב של ההבדל בין התרגום מעברית והתרגום לעברית בגוגל. מאגר הטקסטים בעברית שגוגל משתמשים בהם כנראה הרבה יותר קטן מהמאגר האנגלי. אני יכולה גם לנחש שהאופן שבו משתמשים בו כדי לבדוק את איכות התרגום הוא פחות משוכלל. במילים אחרות, באותו מובן מוגבל שבו תוכנת מחשב “יודעת” שפה, גוגל “יודעים” עברית הרבה פחות ממה שהם “יודעים” אנגלית. שזה, כמובן, לא מאד מפתיע, רק קצת מצער.