Misuse of Faux-Typeface (and some more thoughts)

06/08/2007

A couple of days after having written about Faux-typefaces in Hebrew, I came across this ad on a Ramat-Aviv billboard:

Faux Yoga?

Even without reading Hebrew it should be clear that something is wrong here: The Devanagari ॐ (Aum) doesn't really goes well with the Japanese-style Hebrew.

In fact, it's a complete misuse of the Japanese-like font. The ad is for a Hatha Vinyasa Yoga school. If anything, something Indian should have been used. But the Japanese-style font is probably readily available for home-made publishing (a link, anybody?), and, well, it's from Asia, too, isn't it?

Which brings me to another interesting point. For faux-typefaces to be effective, their audience should have a reasonable acquittance with the foreign script. So while Tibetan-style Chinese seems to be frequent (in China), I can't imagine someone trying to typeface Tibetan-style Hebrew (not that it would be to useful, seeing that unfortunately there is no Tibetan food in Israel... Oh, I do love Momo). The Yoga school, even if they had put more effort into font design, couldn't really go for an Indian look, as I don't think Devanagari would be widely recognized here, not even by Yoga fans.

There's another condition, I think, for using faux-scripts. While people should recognize it, they shouldn't actually be able to read it (Bill Poser said something in that respect). Because, well, if people can read it, you can actually use the foreign script instead of simulating it. This is probably why faux-Latin is so rare, not just here but also elsewhere. (An example I could come up with is: The Diet Coke logo, where the Teth is heavily based on a Latin D. But I think it's more about evoking the original (English) Diet Coca Cola logo, rather than Latin script in general).

Faux-typefaces: the Hebrew version

31/07/2007

Sing Long

ChineTown

Yakuza

Some people seem to think that trying to imitate one "exotic" (i.e., not-Roman) language (more precisely, one writing system) when writing in another one is cool (see also Tibetan-looing Chinese).
So for the greater good I started looking for Hebrew texts (logos, mainly) that do it. Chinese and Japanese restaurants seem to be a good place to start, as the three logos above (Hebrew: "Sing Long", "China Town" and "Yakuza") seem to prove.

For me, Chinese-like restaurant logos is a bit outdated, not quite sophisticated. They are trying to seem exotic, but we don't really think of Far-Eastern food as exotic these days, do we. Not with half a dozen Sushi bars in the shopping malls suburb of Rishon Lezion.

Hummus brands that come with Arabic-evoking logos are similar but different. Here it's not about being exotic (Arabic isn't really exotic in the middle east, after all). It's more about being authentic. It's not a Hummus from the Yekim in Strauss! It's the real stuff!

Samir
Abu Ramzi

AgadirThe example of Agadir is somewhat different. It's also meant to evoke Arabic, I think - but more of Arabic calligraphy, or Islamic art. But Agadir, while named after a Moroccan city, it a hamburger restaurant.

פרשת ואתחנן: האוטוקרטיה שהולידה את עגל הזהב

28/07/2007

בפרשת השבוע, פרשת "ואתחנן", נמצאת גרסת ספר דברים של עשרת הדיברות. מיד אחרי כן אנחנו קוראים:

"ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך, וההר בער באש, ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם.ותאמרו: הן הראנו ה' אלהינו את כובדו, ואת גודלו, ואת קולו שמענו מתוך האש; ....ועתה למה נמות? כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יספים אנחנו לשמע את קול ה' אלהינו עוד, ומתנו. כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו – ויחי. קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו, וא ת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך, ושמענו ועשינו."

במעמד הר סיני ניתנת לעם ישראל חוקה. במעמד הזה של קבלת החוקה משתתף כל העם, כולם שומעים את הקולות ורואים את המראות. זה מעמד עממי, ובמובן מסוים דמוקרטי, מפני שיש בו השתתפות של כל העם.

אבל במקום לשמוח על הנס הגדול, במקום לצאת בשירה על גודל המעמד, עם ישראל חוטף רגליים קרות. נציגיו הולכים למשה ואומרים לו: אנחנו לא רוצים לדבר עם האלוהים הזה. הוא הרבה יותר מדי מפחיד. לך, תדבר איתו אתה ותגיד לנו מה הוא רוצה. אנחנו מתחייבים לעשות את זה.

ספוגבוב

30/06/2007

למה בעצם משדרים את בובספוג כל לילה ב-23:30?

לפני שבוע מישהו אמר שקהל היעד הוא סטלנים (בני 21, באופן ספיציפי).

ואז השבוע ראיתי את הפרק שבו בוב ספוג מאמץ מדוזה. הנה קטע:

מממ. צבעוניות פסיכדלית. פאטרנים גאומטריים זזים (פחות רואים בקטע הזה). מוסיקה דופקת בראש. בובספוג בקרחנה?

לא ידעתי שאני כזאת (או: תמיד יש פעם ראשונה)

09/05/2007

יש את האנשים האלה, שלא אוהבים דברים. הולכים איתם לאכול בחוץ, הם פותחים את התפריט, סורקים את המנות, ואחרי כמה שניות הם אומרים, בטון פסקני, או מתנצל, או בלי שום טון "אין לי באמת מה לאכול פה".אני אף פעם לא הייתי מהאנשים האלה. יש לי העדפות קולינריות, זה ברור, אבל לא זכורה לי חוויה של לפתוח תפריט ולהרגיש שאין שום מנה שאיתה הייתי רוצה להעביר ארוחה בסבבה.

ולכן זאת היתה מן חוויה מיוחדת שכזאת. ישבנו במאכלִיה של קום איל פו בנמל (מאכלִיה זה שם כללי למקומות אוכל שאין לי מושג לאיזה קטגוריה הם נכנסים. כנראה שמסעדה, במקרה הזה, אבל נשאר עם מאכליה). פתחנו את התפריט. רוב המנות נראו כמו התחכמות לא מוצלחת על חשבון הקינואה, הכוסמת והמנגולד. ולא שיש לי בעיה עם אף אחד משלושתם, אבל בחיית רבאק, קצת איזון!השיא הוא בתפריט המיצים הסחוטים. מה אתם הייתם בוחרים מהמגוון הבא: גזר עם טחינה (!)
או כוסברה, תפוח עם שומר או עם עשב חיטה וסלרי, מלון וקינואה (...), ועוד כמה כאלה.

לשם ההוגנות, יש לציין שלא הגעתי רעבה במיוחד, ולא היתה לי שום נטייה להוציא 100 שקל על דג, שיכול היה דווקא למצוא חן בעיני במצב רוח רעב ופזרני יותר.

בסוף לקחתי סלט חם עם קלאמרי ובורגול, שהיה הדבר היחיד מהתפריט שעשה לי מחשבות טובות. היה מלוח. כנראה שמלח נחשב בריא, או משהו.

מי צריך עיתונאים

28/04/2007
שימו לב למשפט הבא, היום בעיתון לאנשים חושבים, תחת הכותרת "מי צריך לוחמות":
בינתיים המשיכה חבורה של קצינות בכירות ונחושות לדחוף קדימה. בזמן שהגברים היו טרודים בשטחים ובלבנון, נותרו קצינות הח"ן הראשיות (...) ממוקדות במטרה. התא"ליות אורית אדטו, סוזי יוגב, דבורה חסיד והיועצת הנוכחית, תא"ל יהודית גריסרו, קידמו את שילוב הנשים כלוחמות.
המשפט הזה מגוחך בכל כך הרבה דרכים, שהוא עילה מצוינת להפסיק את קריאת המאמר בו במקום, מה שיחסוך מהקורא הצגה של סדרת טיעונים שחוקים בנושא ויפנה לו יותר זמן לקרוא הספד על החתול של הנדלזץ בעמוד האחורי.

מלון ברח' הברזל

16/03/2007
לפני כמה שבועות דווח(בחדשות בקול ישראל!) שבונים מלון ברמת החי"ל. לפי השלט של הועדה לתכנון ובניה משבוע שעבר, נראה שהמלון יהיה ברח' הברזל 17- המגרש הריק-למחצה שצמוד לבניין של ארקפה. האישור הוא ל-14 קומות מעל שלוש קומות מרתף (שלדעתי כבר חפורות, כי יש שם חניון תת-קרקעי). כאן ייבנה מלון

Gmail pulls (partially)

19/02/2007

Not sure since when, but Gmail can pull email from other accounts.

I really like Gmail features, interface, and especially the spam filter. All my other email accounts are mere façades, as they pipe my mails over to Gmail. All but one. I have a nasty account which I can't configure to forward mails. When I gave outlook up a few month ago, I had to give that account up as well. Now with Gmail's pull, I can configure Gmail to retrieve mail from that account, which is cool.

Something strange however - this option doesn't exist in all Gmail accounts. I have two Gmails, and only one of them has it. I really wonder what could be the reason for that.

[--Addendum: yep, I know Gmail declare openly that only some accounts have this feature. I actually read the page I linked to! I still wonder though what might be the cause. Is it technological? If yes, what could it be? Or is just another way Google creates artificial scarcity, like the fact that for more than two years you needed an invite to get an account? And could anybody explain me what's the great marketing idea about that was? --]

שילפה שיגעה את העולם ואת גוגל

28/01/2007
כדי להבין עד כמה הסיפור הזה מעורר עניין בעולם, בצעו את הניסוי הבא. גשו למחשב והקלידו במנוע החיפוש גוגל כמה מהשמות שעשו השבוע את החדשות. לווייסלב קושטוניצה, לדוגמה, ראש ממשלת סרביה שבה התקיימו השבוע בחירות חשובות, יש 980 אלף אזכורים. העיתונאי הטורקי-ארמני הראנט דינק, שנרצח בשבוע שעבר באיסטנבול, זוכה ל-1.9 מיליון אזכורים. הילרי רודהם קלינטון, שעשויה להיות בעוד כשנתיים האשה החזקה בתבל ושהודיעה השבוע על מועמדותה לנשיאות ארצות הברית ב-2008, מובילה עליו רק במעט, עם 2 מיליון אזכורים. עכשיו הקלידו "שילפה שטי" (Shilpa Shetty), ותקבלו 2.2 מיליון אזכורים.
הפסקה הנ"ל פותחת את הכתבה על שילפה שטי, הסופ"ש ב"הארץ". המספרים נשמעים לכם לא הגיוניים בעליל? גם לי. החיפושים בגוגל נותנים לכם תוצאות אחרות לחלוטין? גם לי.מסתבר, שבמיוחד עבור מילות חיפוש נפוצות מאד, מספר תוצאות החיפוש שגוגל מחזיר הוא הערכה שנוטה לפלוקטציות מפתיעות על פני הזמן והמרחב, או במילים אחרות חיפושים בזמנים שונים וממחשבים שונים עשויים לתת מספרים שונים מאד (ויש גם מקרים קיצוניים). התוצאות אצלי לפני כמה דקות היו: "shilpa shetty" - 1,330,000;"hillary clinton" - 15,100,000;"hrant dink" - 2,240,000; "Vojislav Koštunica" - 1,210,000 דרך אגב, גם אם העיתונאית לא ידעה על הזיופים בגוגל, היא עדיין יצאה אהבלה פעמיים מהסיפור. פעם אחת בגלל שהיא לא חשבה שהנתונים שלה מוזרים (אבל זה בקטנה). פעם שניה ויותר משמעותית שהיא לא הסתכלה בעצם על תוצאות החיפוש שלה. אם היא היתה מסתכלת, היא היתה רואה שרוב האתרים קשורים לקריירה המצליחה של שילפה שטי כשחקנית בוליוודית, ולאו דווקא לפרשה בת שבועיים של גילויי גזענות בתוכנית מציאות גרועה במיוחד בטלויזיה הבריטית.