פירסמתי ב"שפינוזה" רשומה שמתחילה כך:

מי מכם שקורא אנגלית אני רוצה להמליץ בחום על הטור/בלוג של ד"ר בן גולדאייקר (Ben Goldacre), "מדע רע" (“Bad Science”). גולדאייקר, מהידוענים של התנועה הספקנית בלונדון, כותב מדי שבוע בחמת זעם מעורבת בהומור בריטי דק וחד על פשעים גדולים וחטאים קטנים של מדענים תאווי פירסום, גורואים תאווי בצע ועיתונאים בורים, ובדרך מלמד אותנו כמה דברים על מדע, סטטיסטיקה וביקורתיות.

אבל כאן זה לא פינת ההמלצה. אני מספרת לכם על גולדאייקר גם כדי שתלכו ותקראו את מה שהוא כתב, אבל גם כדי שתדעו שהבנאדם יודע משהו על ספקנות, שולט בניתוח סטטיסטי, וחובב גדול של קבלת החלטות על סמך נתונים וראיות.

המשך קריאה ב"שפינוזה".

לפי עפרי אילני היום ב"הארץ", 23% מהציבור ישקלו לעזוב את ישראל אם איראן תשיג פצצה. עוד לפי הכתבה: 39% מהנשים אמרו שישקלו ירידה מהארץ לעומת 22% בלבד בקרב הגברים. מסקנה: נשים מהוות 17% 6% מהציבור.

וזה נהיה עוד יותר מוזר: "מהסקר עולה גם ש-85% מהציבור חוששים מפצצה איראנית". אבל "83% מהנשים חוששות מהגרעין לעומת 78% מהגברים".

ועכשיו אנחנו אמורים לנהל דיון אינטילגנטי שמתבסס על מספרים שבבירור חלקם משובשים, רק לא ברור איזה.

עדכון: זאת לא היתה טעות בכותרת, בדקתי את תשומת הלב שלכם! עכשיו המספרים נכונים. תודה לענת.

אם כשקראתם את הצד האחורי “הדו”ח האישי ללקוח” שצורף לחשבון החשמל האחרון שלכם, וראיתם את הגרפים, הרגשתם אי נוחות אי-שם במאחורה של הראש – זה היה בצדק. מארבע סיבות, והן:

חשבונאות. מה שאמור להפריע לכם הוא שאין שום דבר משותף להוצאות כמו ארנונה, טלפון או חשמל. כלומר כן, יש להרבה אנשים קטגוריה מנטאלית של הוצאות על “חשבונות”, גם לי. אבל אין שום משמעות להשוואת גודל ההוצאה על חשמל לגודל ההוצאה על ארנונה. באותה מידה, הם היו יכולים לדחוף פנימה גם את ההוצאות על מלפפונים ולהקטין עוד יותר את הפרוסה של החשמל. קטגוריה חשבונאית בעלת משמעות היא קטגוריה של מוצרים חליפיים. חשמל צריך להכנס ל”הוצאות אנרגיה ביתית”, ביחד עם גז, סולר לחימום, תחזוקת דוד השמש ואולי גם סוללות לצעצועים של הילדים שאתם קונים באיביי.

סיבתיות. בעוגת הוצאות אנרגיה, סביר להניח שגודל פרוסת החשמל הוא עצום – אולי 90%. מה זה אומר על מחירי החשמל? כמעט כלום. זה בעיקר שחשמל הוא מקור האנרגיה הנח, ולעתים קרובות היחיד, לרוב השימושים הביתיים, במיוחד בהתחשב בגובה הוצאות המעבר ממקור אנרגיה אחד לאחר (התקנת דוד שמש, תנור סולר או מזגן).

אופטימיזציה.  יותר מזה. נניח שהפרוסה של החשמל רזתה. האם זה אומר שמחירי החשמל ירדו? יכוליות שכן, יכוליות שלא. יכול להיות שמחירי החשמל דווקא עלו, וזה דרבן אנשים לעבור להשתמש במקורות אנרגיה חלופיים. המחירים עלו, אבל הצריכה ירדה, ובסך הכל הפרוסה קטנה.

עלויות עקיפות. אם חברת חשמל מתעקשת להשוות את הוצאות החשמל להוצאות הארנונה, המים והתקשורת, כדאי להזכיר שכל העלויות האלה כרוכות במחיר החשמל. מקורות, ספקיות הטלפוניה והאינטרנט, העיריות – כולן צרכניות חשמל גדולות. אם מחירי החשמל ירדו, ההוצאות שלנו בשאר הסעיפים עשויות לרדת גם.

א. אג'נדה. כמו במקרה של הפרות האנגלית, גם היצירה המדעית שאנחנו דנים בה עכשיו עברה יותר מיד אחת ויותר מאג'נדה אחת. העבודה שהתחילה את הכל נכתבה ע"י אחת, פיכטלברג-ברמץ, ממשרד התמ"ת. משרד התמ"ת רוצה לשכנע את העם, הכנסת, הממשלה ובעיקר את פקידי האוצר, שמן הראוי לממן מעונות יום לילדי נשים עובדות. זאת האג'נדה של "דף המידע". אם את, קוראת יקרה, אמא לילדים קטנים אבל כבר מעל גיל 4, שאלת את עצמך מדוע הדוח לא עוסק בך: זאת בדיוק הסיבה. מפני שמעונות משרתים ילדים עד גיל 4.
אני מניחה שהגב' פ"ב נתנה כבוד בסיסי למספרים בדו"ח שלה. קשה לי להאמין (אם כי אין לי דרך לבדוק) שמהספרים מזויפים. זה לא מפריע להצגה להיות מעט סלקטיבית (וכבר פירוט).
הדוח הפך, כזכור, להודעה לעיתונות, וההודעה העיתונות הפכה למאמר פובילציסטי. לכותבת המאמר יש גם אג'נדה: קצת שונה מזו של הגב' פ"ב (גולן אינה מאמינה במעונות, וקוראת ל"פתרונות יצירתיים". רק לי זה נראה קצת ערטילאי?). הכותבת גם, כפי שראינו, קצת פחות רגישה לנכונות המספרים :"(איך אני ב-understatements?)":.
זה לא שאני חושבת שאג'נדה זה רע. אני מוכנה להסכים שאג'נדה זה הדבר השני הכי טוב בעולם (אחרי שוקולד). אנשים עם אג'נדה הופכים את העולם שלנו למקום שיותר טוב לחיות בו. אבל אני גם לא חושבת שלהחביא את האג'נדה מאחרי מספרים זה בריא (הם קטנים ושבירים. עדיף להחביא אותה מאחורי בתים, לדוגמה. או פילים. לא משנה).

ב. הרבה או מעט?. את הפוסט הקודם סיימתי בנתון, שבשנת 2004 עבדו 28.2% מהאמהות לילדים קטנים במשרה חלקית. 28.2%, זה הרבה? מעט? סביר? לפני שנשפוט ש"הילדים הם אויבי העבודה", אולי כדאי שנבדוק מה המצב באוכלוסיה הכוללת.
כדי לענות על זה צריך לחזור לשנתון הלמ"ס. למרבה המזל שנתון הלמ"ס לשנת 2005 (עם נתוני 2004) נמצא במרחק קליק מכם. החישוב כאן מצריך מכפלה קטנה, כי הנתון של ה- 28.2% הוא מכלל האמהות העובדות, בעוד שנתוני הלמ"ס נתונים מכלל כח העבודה (כולל המובטלים). אחרי שנפעיל את תאינו האפורים או האלקטרוניים נקבל, שבשנת 2004, 23.6% מהעובדים בישראל עבדו במשרה חלקית. אוקיי - אתם אומרים לעצמכם - אמהות עובדות במשרה חלקית יותר משאר האוכלוסיה, אבל לא ממש הרבה הרבה יותר. ילדים קטנים הם לא אויבי העבודה, לכל היותר קצת מפריעים.
טעות! בואו נשפר עוד קצת את התמונה. מי שידפדף עוד קצת בטבלה הנ"ל של הלמ"ס, וייבצע שוב את המכפלה הנ"ל, ייגלה שבשנת 2004, 32.3% מהנשים העובדות בישראל עבדו במשרה חלקית. במילים אחרות, סטטיסטיקאית מהזן שטובע בבריכה שעומקה הממוצע 30 ס"מ, אם היא מועסקת במשרה חלקית ורוצה לעבוד למשרה מלאה, מן הראוי שתמהר להוליד ילדים!

ג. אמת או חובה. ולסיום, בעניין המשרה החלקית מרצון או שלא מרצון. כזכור, זאת היתה הכותרת הראשית של הסקר: 31% מהאמהות העובדות חלקית רוצות לעבוד יותר.
המחקר של משרד התמ"ת מתבסס על נתונים של הלמ"ס. הלמ"ס אינה שואלת אם המשרה חלקית היא מרצון או לא; היא שואלת מה הסיבה לעבודה במשרה חלקית. הסיבות האפשריות הן: העבודה נחשבת למשרה מלאה, למרות שהיא כוללת מעט שעות (כמו לדוגמה הוראה; סעיף זה כולל כמעט 20% מהנשים המועסקות במשרה חלקית, ולמעשה לדעתי זה עיוות טכני לכלול אותו במסגרת המשרות החלקיות, אבל עזבו כרגע); חיפשו עבודה נוספת או עבודה במשרה מלאה ולא מצאו; טיפול בילדים או במשק הבית; לא מעוניינים במשרה מלאה; ועוד כמה אחרות.
מה מתוך זה מסווג מרצון, ומה לא מרצון? הבעיה היא בעיקר עם סעיף "טיפול בילדים ובמשק הבית". 76.7% מהאמהות הצעירות שעבדו במשרה חלקית בשנת 2004, הצהירו שעשו זאת כי המשרה השניה שלהן היתה ניהול משק הבית (בשנת 1980, זה היה 91.6% מהן). אלה, למעשה, הנשים שאליהם מתייחס גם הדו"ח של משרד התמ"ת וגם המאמר של אבירמה גולן: נשים שבחרו או נאלצו לעבוד מעט על מנת להקדיש זמן לילדים ולבית. להן המעונות, להן זיכוי המס למטפלות, להן המשרות הגמישות, להן ה-family-friendliness, להן הפתרונות היצירתיים.
או שלא? אולי הן בעצם רוצות לעבוד במשרה חלקית, כדי להיות עם ילדיהן לפחות חלק מהזמן בשנים הראשונות? או שאולי הן נשארות (חלקית) בבית, מתוך איזשהו שילוב של צורך והעדפה? הטבלאות שותקות לחלוטין בעניין הזה, ואין לנו דרך לדעת.
גם כותבת המחקר לא יכלה להכריע בעניין, ולכן לא ספרה את עקרות הבית החלקיות בין אלה שעובדות במשרה חלקית שלא מרצונן. אותם 31% מורכבים רק מאלה שאמרו שחיפשו ולא מצאו משרה מלאה. :"(דרך-אגב, זה נתון דומה מאד לאחוז באוכלוסיה הכללית, שעומד גם הוא על בסביבות 30%.)": כלומר ה-31% האלה, הן דווקא אלה שמסוגלות ורוצות לעבוד במשרה מלאה, אלה שהעריכו שיימצאו סידור הולם לילדים, אלה שהאמינו שיצליחו לאזן בין עבודה במשרה מלאה למשפחה, אבל לא מצאו עבודה כזאת! איך (לעזאזל) הן מוכיחות משהו מכל התילים שבנו עליהן?

טוב, זהו להפעם. אני אמנם במשרה חלקית, אבל מחר יום עבודה, ומרוב התלהבות נשארתי פה עד אמצע הלילה. להתראות בפינה הבאה של "אל תתנו להם עטים".

אבירמה גולן כבר הופיעה פעם בפינת ה"אל תתנו להם עטים". נדמה לי שהיום היא הראתה, שלא מזיק היה אם בבית הספר היא היתה רוכשת קצת יותר מיומנויות, וקצת פחות פרקי תנ"ך. תחת הכותרת "ילדים הם אויבי העבודה" היא מצטטת היום מחקר חדש בנושא אמהות ועבודה חלקית. בדרך, אוי הברוך, המחקר קצת התעוות.
יש לי הרבה מה להגיד על מה שקרה פה, ואני אגיד (לא תוכלו לסתום לי את הפה! בשביל זה יש לי בלוג!) אבל לטובת העסוקים (יש פה אמהות לילדים קטנים?), וגם בגלל שעוד שנייה אני צריכה לצאת, הנה תקציר העניין, בסדר הפוך.
גולן כותבת: "ב-20 השנים האחרונות, קובע המחקר, עלה מספר הנשים העובדות במשרה חלקית מ-3% ל-31%". מכך היא מסיקה מסקנות מרחיקות לכת על השינויים במבנה שוק העבודה הישראלי.
הנתון הזה קצת מוזר, לא? אמנם ההכרות שלי עם שוק העבודה בישראל בראשית תקופה הנדונה מצומצת למדי, אבל את המשרה החלקית לא המציאו אתמול, ו-3% זה מספר נמוך מאד. נמוך מדי.
בואו נלך אחורה, להודעה לעיתונות שממנה מצטטת גולן: "בשני העשורים האחרונים גדל באופן ניכר חלקן של אמהות לילדים בגיל הרך העובדות חלקית שלא מרצון - מ-3.2% ל- 31.4" (ההדגשה שלי).
אהה. המשפט הזה אומר משהו שונה לחלוטין: מה שכתוב פה הוא שמתוך כל האמהות שעובדות במשרה חלקית, בעוד שבעבר 96.8% עשו זאת מרצון, היום רק 68.6% עושות זאת מרצון. זה לא אומר כלום על כמה אמהות עובדות במשרה חלקית. ומזה - בלי נתונים אחרים - אפשר להסיק די מעט.
אם ככה, נחזור אחורה, אל המחקר המקורי. לא ממש מחקר, האמת. זה נקרא "דף מידע", הוא צבעוני ומזמין ומיועד מטבעו להיות נגיש לקהל. לא, הגב' גולן, לא צריך תואר בסטטיסטיקה, אם כי אני לא בטוחה עד כמה שינון שירת ימי הביניים יועיל לזה (ואני, ויש לי עדים דווקא שיננתי! אבל זה עניין אחר). בכל אופן, אין ספק שגולן לא טרחה.
וגם אתם לא צריכים לטרוח! בשביל זה אני פה!
והנה הנתונים, המופיעים בעמוד שמונה של ה-pdf, כחול על גבי סגול:
אחוז העובדות במשרה חלקית, מקרב האמהות לילדים עד גיל 4, 1980- 32.4%. 2004 - 28.2%.
לזה, במילים פשוטות, קוראים ירידה.

ועל זה יש לומר: אופסי.

מה שנכון הוא שמתוך ה-28.2% הנותרים האלה, חלק גדול יותר היה רוצה לעבוד במשרה מלאה. זאת עובדה מעניינת שיכולה להעיד על כל מיני דברים, טובים יותר ופחות (שחיקה בשכר העובדים שמביאה יותר נשים לרצות לעבוד במשרה מלאה? מוטיבציה יותר גבוהה של נשים להשתלבות במשרות המאפשרות התפתחות?), אבל זה לא מעיד על שינוי מבני מהותי בשוק העבודה הישראלי, כמו שמיהרה גולן להסיק.

עד כאן התקציר.