כתבתי פוסט ארוך מדי על בומביי (כתבתי אותו ברכבת לגואה והיה לי יותר מדי זמן). אז ויתרתי, והנה עקרי הדברים: הייתי בבומביי רק 12 שעות בערך, וגם הן היו בלילה (בין הטיסה לרכבת). אבל בניגוד לרושם הראשוני מהלילה שבילינו בפרברי העיר בהגעה, הפעם בומביי נראתה ליע מקום נעים שבהחלט הייתי רוצה לבלות בו עוד זמן אי פעם בעתיד. מרכז העיר מערבי יותר, או אולי נאמר קוסמופוליטי יותר, מאשר כל מה שראיתי בהודו ונפאל, וזה דווקא בלי שיישרצו בו יותר מדי תרמילאים. לא רק בזכות הבניינים הנאו-קלאסיים והנאו-גותיים שהשאירו הבריטים, אלא גם בזכות הבניה המודרנית, חלקה לגובה, רובה מטופחת (לפחות ככה זה נראה בחושך), שמעניקה לעיר קו רקיע מואר שרואים בדרך משדה התעופה, בצד השני של המפרץ. גם בזכות עוברים ושבים בלבוש מערבי, חלונות ראווה נאים ומסעדות בעיצוב היי-טקי.
הסטטיסטיקה אומרת שמ-13 מיליון תושבי בומביי, 12 מיליון חיים בעוני מחריד. המטוס מדלהי כמעט מגרד את גגות הפחונים של השכונות הדלות, הצפופות, המדכאות, שמתפרסות על מרחב מדהים. אבל אם מצליחים לשכוח את זה, אפשר בקלות לאהוב את בומביי.

ביומיים שהיו לי בדלהי בין קטמנדו לגואה, החלטתי להתמסר למשימה הבאה: למצוא קניון, במובן המערבי, בדלהי. בדיעבד זה גרר אותי לחיבוטים אידאולוגיים. בשדה התעופה בדרך לבומביי קראתי מאמר של ג'ונתן פרנזן ("התיקונים") בגנות תרבות הקניונים (והפרברים) האמריקאית, והרגשתי צורך להסביר לעצמי את הצורך בחיפוש אחרי "מקדש קונסיומריזם".

קיצור הקורות אותי מאז הפוסט האחרון: כזכור לא יצאתי לטרק בשל מחלה. הייתי אמורה לצאת לטרק אחר בשלב מאוחר יותר, אבל מסיבות שונות זה לא יצא לפועל. אחרי שבועיים בפוקרה (יותר מדי, זה קצת נמאס) עם מעט פעילות ששווה לדווח עליה, ויומיים נוספים בקטמנדו, חזרתי לדלהי. אחרי שלושה ימים ושעה וחצי לפני הפצצה בפהאר-גאנג' טסתי לבומביי, ומשם ירדתי ברכבת לגואה. עכשיו אני בגואה, שותה בננה לאסי מתחת לעצי קוקוס על שפת הים, ולא עושה כלום (חוץ מלקרוא מאמרים של חומסקי, בקטנה).

אני עדיין לא עושה הרבה, ולכן היתה לי הזדמנות לגמוע כמה ספרים ואני אנצל את ההזדמנות להמליץ על ספר אחד ועל סדרת ספרים אחת. כולם יצאו לדעתי גם בעברית, כך שמי שמעדיף את לשון הקודש יכול למצוא אותם בצאת החג בסטימצקי הקרוב.
Dead Famous של Ben Elton הוא פארודיה פרועה למדי על תוכניות מציאות, במסווה של ספר בלשי. בבית מרושת היטב במצלמות ומיקרופונים נרצחת משתתפת בתוכנית מציאות בסגנון פרויקט Y, בשידור חי מול עיני האומה. את הראייה האירונית מספק בן השאר הבלש, בריטי שמרן-עד-ראקציונר מהדור הישן, שהולך לישון עם כל כתבי שייקספיר. משעשע מאד ומבריק לעתים, גם כסתירה ולא פחות בתור בלשי.
ועוד סדרת ספרים בלשיים, אבל לא רק, היא הסדרה של Number 1 ladies detective agency. את הספר הראשון קראתי בארץ, את Tears of the Giraffe בלעתי אתמול, והספר השלישי Morality of Beautiful Girls אכול למחצה בחדרי במלון. פה הז'אנר הבלשי הוא כיסוי דק ביותר לתאור חייהם של בני המעמד הבינוני בבוצאונה, אפריקה. הספרים נכתבו על ידי סופר סקוטי יליד בוצוואנה (אני אוסיף את שמו כשאזכר...), וחושפים את אפריקה בדרך שאנחנו לא רגילים לחשוב עליה. חוץ מזה הם מבדרים, לא מעיקים מדי - בסה"כ רוב האנשים טובים והכל מתגלגל לטובה (ודי מהר). האנגלית, דרך אגב, פשוטה יחסית, כמו אנגלית של מי שזו אינה שפת אם שלו, כך שאני ממליצה במקרה זה לדבוק בשפת המקור.

צום קל לכולם.

פוקרה היא עיירה לא גדולה פחות מ-200 ק"מ מערבית לקטמנדו (ועם זאת, כ-7 שעות נסיעה ביום טוב). היא שוכנת על שפת אגם ירקרק ומוקפת הרים מיוערים, ואם העננים מואילים בטובתם להזיז את ישבנם הלבנבן (מה שהם עושים, למרבה הצער, בעיקר מוקדם בבוקר), אפשר לראות ממנה גם כמה שפיצים מושלגים.
עקב כשל במערכת הדלק ושחיקה בשאסי, נשארתי בפוקרה בעוד שותפי למסע שינסו את שריריהם ופנו לטרק ברכס האנפורנה הסמוך.
אזור התיירים העיקרי בפוקרה הוא ה-Lakeside רחוב המזדחל לאורך האגם. הרחוב מרופד משני צדדיו בחנויות (מה שדי חבל, כי שורת החנויות המערבית מסתירה את האגם). כל החנויות האלה מוכרות אותו דבר.
כעיתונאית חוקרת (וגם מטעמי שעמום קל) יצאתי אתמול לערוך מפקד אוכלוסין של החנויות בלייקסייד. התברר שלספר חנויות זה לא פחות משעמם מלא לספור חנויות, רק הרבה יותר מעייף. בכל מקרה, על סמך המדגם שנספר, בהערכה שמרנית יש פה כ-60 חנויות בגדים, שכולן מוכרות אותם בגדים בדיוק, באותם גזרות, דוגמאות, צבעים ומידות. יש 50 חנויות ציוד לטרקים שכולן מציעות אותם שקי שינה, תיקי גב וחליפות פליס. יש 15 חלפנים שמפרסמים אותו שער, ו-15 חנויות ספרים עם גרישם, בראון, קרייטון ו מחברות מנייר אורז. ובכל האינטרנטים, אבל בכולם, לוקחים 99 רופי לשעה.
כך שיוצא שלאנשים עם שאסי תקול שתקועים בלייקסייד כמה ימים, מתחילה די מהר תחושה של דז'ה-וו. לפחות תמיד אפשר לשבת באחד מבתי הקפה הצבעוניים שפונים לאגם, לקרוא ספר או להתלבט בשאלה על מה לכתוב בבלוג כשאין מה לכתוב על כלום.

ארוחת בוקר על שפת האגם: תמונה אימפרסיוניסטית. תודה לסוס.

ונגיד שנראה שזה הולך לכיוון רציני. קח/י אותו לחגיגת ראש השנה של בית חב"ד בקטמנדו. בשעה-שעתיים היא/הוא י/תקבל חוויה ישראלית מרוכזת, שתבהיר לו מי ומה אנחנו. משהו בין סדר פסח צבאי לחתונת רבע-עוף, אבל עם אלפי משתתפים, תרמילאים במיטב מחלצותיהם (ג'ינס וטישירט נקי, המחוברים בשרוול, כולם עם סנדלי שורש) באולם הנשפים של מלון מהדרגה הראשונה.
על חומותיך, קטמנדו, הצבתי שומרים, כל היום וכל הלילה.

כשתגיעו מהודו לנפאל, הבטיחו לי, תנשמו לרווחה. וואו! תתפלאו, יש מדרכות!
אז קודם כל חדשות לישראלים שהיו בדלהי ולא הוציאו את האף מחוץ לפהארגנג' ("מיין בזאר") - גם בדלהי יש מדרכות (וכמו שכבר הזכרתי פה, לא רק בניו דלהי אלא גם באולד דלהי הצפופה). מצד שני בתאמל (Thamel), הפהארגאנג' (או הקוואסן) של קטמנדו, אין.
בכל זאת, כשנוחתים בקטמנדו נאנחים אנחת רווחה. בדלהי בספטמבר-אוקטובר, כל יום מזכיר את הימים הגרועים ביותר של תל-אביב בקיץ, עם 30+ מעלות ו- 75%+ לחות, שלא לדבר על זיהום האוויר. בקטמנדו, יותר צפונית ומתנשאת לגובה 1200 מ', עכשיו העונה האידיאלית לביקור, עם אקלים ירושלמי-אביבי, 20 וקצת מעלות, לחות נמוכה וערבים קרירים.
תאמל הוא גטו תיירים נעים למדי. הרחובות נקיים ולא צפופים (מה שהופך את סוגיית המדרכות לפחות קריטית), הפרות נמנעות בגדול מלהכנס, יש מלונות נעימים וזולים (אפילו יחסית להודו), יש מסעדות מצוינות ולא זולות (בעיקר יחסית להודו) שמציעות סטייקים והמבורגרים לרוב (למרות שגם כאן יש הרבה הינדואיסטים) לצד אוכל נפאלי והמבחר הרגיל של הודי-סיני-איטלקי-"קונטיננטלי"-ישראלי (לא לוותר על גבינת יאק, חברה מצויינת במשפחת הגבינות הצהובות). המבחר בחנויות רחב (ובטעם) יותר מהמבחר במיין בזאר, האלכוהול מגוון, ולמעוניינים, הדילרים מציעים את מרכולתם כמעט באותה פתיחות כמו נהגי הריקשות.
מחוץ לתאמל, מרכז העיר קאטמנדו סואן כמעט כמו אולד דלהי. שיטוט ברחובות השווקים הוא חוויה נהדרת לחובבי הז'אנר (כמוני) וטראומה לשונאיו. עכשיו ימי חג בנפאל, כך שההמולה אפילו מתעצמת. בנוסף, עכשיו עונת העפיפונים השנתית, והרחובות מתמלאים בילדים המתאמנים לקראת התחרויות (בסגנון מה שמתואר ב"רודף העפיפונים").

יש מקומות: מגדל אייפל, הביג-בן, האופרה בסידני, שכולם יודעים בדיוק איך הם נראים, עד כדי כך שלא ברור בדיוק למה צריך לבקר שם - ובכל זאת כמעט כל תייר מבקר. בכל המקרים שמניתי, מצד שני, הביקור הוא עניין טריוויאלי (אם כבר נמצאים בפריס, לונדון או סידני) - מה שאין כן בנוגע למוניומנט קלאסי נוסף, הטאג' מאהל.
הטאג', אטרקציית (ומלכודת) התיירים החשובה ביותר בהודו, נמצא בעיר אגרה (במלעיל), שהיתה עיר בירה במאה ה-17. אמנם רק 200 ק"מ מדלהי, אבל בערך 4 שעות נסיעה לכל כיוון. אנחנו בחרנו להתפנק בטיול מאורגן באוטובוס ממוזג. אמנם נמנענו מנהגי הריקשות הרמאים, ממוכרי המזכרות המומלחים, מבעלי המסעדות המרעילנים ומכל יתר ההודים שמנסים - כך מזהירים הספרים - לשפר את מאזן התשלומים של המדינה בדרכים לגיטימיות יותר או פחות, אבל זכינו (כמקובל בטיולים מאורגנים בעולם יש לציין) בארוחת צהריים במסעדה גרועה אך יקרה ובעצירה ארוכה בחנות המזכרות שמשלמת למדריך את העמלה הגבוהה ביותר.
כשכל זה על כף המאזניים, שאלת נחיצות הביקור נהיית קריטית הרבה יותר. התשובה (שלי): עדיין נחוץ.
למרות שמבחינה טכנולוגית נדמה לי שזאת כבר בעיה פתורה (כמו שאומרים במדעי המחשב), אף אחד עוד לא משווק מוצר מציאות וירטואלית שידמה את עצמת החוויה. הגודל מצד אחד, המימדים האימתניים שהופכים מוזלאום יפה לבניין מרשים. ומצד שני, הפרטים הקטנים של העיטורים, שנשמרו במצב מצוין בהתחשב בתלאות ובכיבושים שעבר האזור ובמצבם של מונומנטים אחרים בסביבה. הגנים המטופחים (הדשא נקצר בהתמדה על ידי מכסחה מכנית רתומה לשור). ובצד השני, הפתעה שהתמונות בדרך כלל הסות מלהזכיר: הנהר. הטאג' והנהר, מראה הטאג' מעברו השני של הנהר, לבן וירקרק.
אם תגיע להודו, ידידי, סע לאגרה. לך לטאג', וקוד קידה מול המציאות, ש(עדיין) עולה על כל סימולציה.

חשבתי שזה רעיון מקורי, אבל מתגובות המוכרים בחנויות התברר שהרבה (ישראלים, בין השאר) עשו את זה לפני: לקנות ספרי לימוד בהודו.
ספרי הלימוד האמריקאים לקולג' הם מפלצות שעולות בסביבות 100$, וזה גם המחיר שלהם בארץ. לא מפתיע שמרבית הסטודנטים במדעים מצליחים לצלוח את התואר שלהם במינימום רכישה של ספרים (גם המרצים לא באמת מצפים).

הלבוש ההודי הידוע ביותר הוא הסארי, שהוא בסך הכל מן פיסת בד ארוכה מאד, שנלבשת בצורה מיוחדת, בלי שום כפתורים או סיכות, מעל חולצת בטן. אפשר לראות לא מעט סארי בהודו: בעיקר בערים, יותר בקרב הקשישות. סארי יכול להראות נהדרף אם הוא עשוי מבד יקר, מונח היטב, רצוי גם שהלובשת תהיה רזה. אחרת, סארי יכול להראות איום ונורא.
אולי בגלל זה, ואולי סתם כי הסארי לא (נראה) כזה נוח, רוב הנשים ההודיות היום לא לובשות סארי. יש מעטות בבגדים מערביים, כולל נערות דקיקות בבגדים צמודים: אבל הרוב לובשות חליפות פונג'ביות.
החליפה הפונג'בית מורכבת מחולצת טוניקה שנקראת קמיז, ומכנסיים רפויים שנקראים סלווארף לכן היא נקראת גם סלוואר-קמיז. ביחד עם החליפה מגיעה באופן בלתי-נמנע דופטה, צעיף ארוך מאד וגם די רחב. הדופטה היא מסתורית, כי חייבים ללבוש אותה למרות שאין לה פונקציה ספיציפית. היא יכולה לכסות את הראש במקום קדוש או בשמש; אבל בדרך כלל היא מונחת על החזה עם שוליים לאחור, או סתם כמו צעיף רגיל, או אפילו על כתף אחת. תעשי עם הדופטה מה שאת רוצה, רק על תצאי מהבית בלעדיה.
למרות שלפעמים החליפה הפונג'בית נראית כמו פיג'מה, נשים אלגנטיות לובשות חליפות מחמיאות. קבוצה של נשים כאלה, כל אחת בחליפה בצבע אחר, הדופטות מתנפנפות ברוחב, היא התגלמות הצבעוניות המובטחת של הודו.
ובאשר לתיירות: הספרים מבטיחים שתיירת תקבל יחס טוב יותר, ופחות הצקות, אם תלבש בגד מקומי (למרות שכמובן, ברוב המקרים גם ככה היא לא בדיוק נתמעת בהמון). בגלל זה, אבל יותר בזכות הצבעוניות והנוחות של החליפה הפונג'בית, פינטזטי על אחת עוד לפני שידעתי כמעט כלום על הודו.
ההודיות בדרך כלל תופרות לעצמן חליפות כאלה, מבד רגיל או מחליפה חצי מוכנה, שמגיעה עם דוגמאות מתאימות בצוואר, בשרוולים, וכו'. ניסיתי את זה, וההמלצה שלי היא לא לעשות את זה אלא אם מוצאים חייט עם המלצות. למי שכמוני רגילה לקנות pret-a-porter, קשה לראות את הבגד המוכן מתוך הבד, מה עוד שצריך קצת נסיון בחליפות כאלה כדי להבין מה מתאים בתור אורך שרוולים, אורך החולצה, רוחבה וכו'.
לכן לתיירות נראה לי מומלץ לקנות חליפה מוכנה. בשביל זה צריך ללכת לאזור תיירותי: ב- Main Bazaar בדלהי יש לא מעט חנויות שמוכרות חליפות פונג'ביות. האיכות בינונית - כדאי לבדוק היטב את התפירה - והכל One Size, כך שחלק עשויות לא למצוא שם את מבוקשן - אבל בכל זאת, זאת האופציה הנוחה ביותר.
אני קניתי חליפה בצבעי מכבי תל-אביב, ואני מרוצה מאד. הבד קליל והחולצה חסרת שרוולים (קצת ראדיקלי, אבל אפשר לראות הודיות שהולכות כך), מה שמאד מתאים לאקלים פה. הגזרה והצבעים עליזים ומחמיאים יותר מהבגדים שהבאתי לפה. והכי חשוב - אני מרגישה מחוברת, שייכת ושמחה :-)

אני בחליפה הפונג'בית שתפרתי לעצמי במקלוד גאנג'. לכבוד יום העצמאות.

אני בחליפה הפונג'בית שקניתי בדלהי. מכבי תל-אביב.