איזה כיף זה סרטים בוליוודיים, נכון? אני מודה שצפיתי רק בכאלה שמראש יועדו (גם) לקהל מערבי: "בוליווד, הוליווד", "הגורו", ועכשיו: "כלה ודעה קדומה" (Bride & prejudice) , עוד עיבוד מודרני של ג'יין אוסטין, אבל הפעם בצורת מיוזיקל לפי מיטב המסורת הבוליוודית, צבעוני, מצחיק ומתקתק. מומלץ ביותר לחובבי הז'אנר.

דרך אגב, יש קטע כזה שבסרטים הודיים אסור להראות נשיקות על השפתיים?

Bride & Prejudice. 2004. ביימה Gurinder Chadha שעשתה את "שחקי אותה כמו בקהאם", שהוא אמנם סרט על הודים אבל לא ממש מאותו ז'אנר.

כמו שכבר אמרתי פעם, סרטים עדכניים (פחות או יותר) זה משהו ש"הולכים אליו" בסינמטק. טוב נו, לא כולם. יש את חובבי הקולנוע האמיתיים, שמעדיפים את סרטי המופת בסינמטק 2. אבל מוצרי הצריכה ההמוניים, המשווקים היטב, של הוליווד מהשנים האחרונות, מושכים הרבה יותר קליינטים.
קינסי מספר את סיפורו של אלפרד קינסי, אולי האיש הבודד שטרם הכי הרבה למהפיכה המינית באמריקה (או לפחות כך הוא מוצג בסרט). מדען אקסצנטרי ובן של מטיף דתי, שניסה להאיר את שנות החמישים החשוכות.
א', שצפה איתי בסרט, הגדיר אותו מייגע. אני לא התייגעתי וגם לא ממש השתעממתי, ובכל זאת הסרט היתה קצת מיותר. הוא לא אמר משהו על אלפרד קינסי מעבר למה שכבר אמרתי (ולמה שבעצם לא יכול היה להגיע למה שהגיע בלעדיו, אם חושבים על זה) - שהוא היה איש אקסצנטרי, בז למוסכמות חברתיות, ודבק במטרה באופן מוחלט. הוא לא יצר איזשהי הזדהות מיוחדת, לא איתו ולא עם אף אחת מהדמויות בסרט. כדי לגרום לנו קצת קצת לצחוק, הוא הלעיג את המוסכמות המיניות והידע המיני של אמריקה בשנות ה-40 וה-50; זה קל.
טוב, אז זה נחמד שבהוליווד של שנות ה-2000 מותר לעשות סרט על סקס, ומותר להראות עירום (גברי) מלא, ונשיקה הומוסקסואלית, ואפילו סרטי שחור-לבן מטושטשים, כאילו מדעיים, של הדבר עצמו. לפחות מותר בסרטים מסוימים. אבל אין שום סיבה טובה אחרת לסרט הזה.

אה, ומשהו קטן: אלפרד קינסי האב לא יכול היה להטיף נגד ריצ'רצ'ים איפשהו בעשור הראשון של המאה ה-20, כי הריצ'רץ' הומצא רק בעשור השני (הפטנט הוא מ- 1915).

קינסי (Kinsey) . כתב וביים ביל קונדון, ליאם ניסן (שוב!) הוא קינסי, לורה ליני היא אישתו, פיטר סארסגארד הוא קלייד מרטין. וגם לסרט הזה יש פורום די ביזארי ב- IMDB.

הלכתי קצת כי זה סרט צרפתי; יש לי הטיה בעניין. פחות מיממה אחרי "ממלכת גן העדן", אולי הייתי צריכה גם משהו שישיב לי את אמוני בקולנוע (טוב קצת הגזמתי; אבל בכל זאת, משהו שיהווה משקל נגד).
אז ככה: לוליטה היא בת 20, שמנמנה ומחפשת את עצמה ואבא שלה הוא סופר מפורסם. היא מרגישה שאף אחד לא רואה אותה (ממטר), ומכי שכבר כן מסתכל, זה רק האבא שלה (תזכרו, מדובר בצרפת, סופרים מפורסמים זה הולך טוב). מי שבמיוחד לא מתעניין בה במיוחד זה האבא עצמו, אבל זה בגלל שהוא לא בדיוק מתעניין בשום דבר פרט לעצמו (חוץ אולי מנשים שנראות טוב). עוד בגלרית הדמויות: המורה של לוליטה לזמרה, בעלה הסופר הכושל, האמא החורגת הצעירה היפה, ועוד שיכור רגיש אחד.
זה סרט אמיתי מאד, על כאב ותקווה מהחיים. נכון, הוא היה יכול להיות קצת יותר סוחף; מצד שני הוא היה גם יכול לפול למחוזות המלודרמה. כך שאולי עדיף כך. הוא גם מצחיק לפעמים, שזה תמיד טוב. ויש גם התרה מוצלחת, לא פתרון פלא ובכל זאת אופטימיות לגבי החיים. ככה אני אוהבת את הסרטים שלי, בלי זלזול באינטליגנציה מצד אחד, ובלי יותר מדי מרה שחורה מצד שני.

תסתכלו עלי - Comme une image. צרפת 2004. ביימה (ומשחקת) Agnès Jaoui. עם Marilou Berry בתפקיד לוליטה.

אם כל הכבוד לאיכויות קולנועיות של סרטים מסרי-לנקה ולביקורת החברתית של סרטים מדרום אמריקה, שובר קופות הוליוודי בטרום בכורה בסינמטק נחשב חגיגה, והכרטיסים בהקרנה של "ממלכת גן העדן" נגמרו כמה שעות מראש.
בשתי מילים: סרט נוראי.
מי שבא בשביל סצנות הקרב, כנראה יהנה. אומרים שהן טובות. בשבילי (ואני שונאת להגיד את זה, כי אני נשמעת לעצמי זקנה ומנותקת) - הן פשוט מהירות מדי. דם ואש ותמרות עופרת, אבל מי נגד מי בעצם שם, אף פעם לא יודעים.
והעלילה? אז זהו, שבקטע הזה הסרט ממש, אבל ממש, מתקשה.
יש פה בעיה: לעשות סרט אמריקאי על מלחמות דת בעולם של אחרי 11/9, זה טיול לא-מודרך בשדה מוקשים. הם כמובן לא שכחו את זה לשניה, כמו שהבמאי מסביר לנו בעצמו, במאמר ב"גארדיאן". התוצאה: סצנות כמו זאת של סלאח א-דין, אחרי שכבש את ירושלים, מרים ומסדר על השולחן איזה צלב-קישוט שנפל. אני צחקתי מאד. אז אולי אין ברירה, וזאת הדרך היחידה לעשות סרט כזה בימינו בלי להחשב למחרחר מלחמה. מצד שני, צריך להזהר לא להעליב את אמריקה הנוצרית, הדתית (כלומר כמעט את כל אמריקה); למרות שסקוט מדבר במאמר על זה ש"הקיצונים מדרדרים את המנהיגים המתונים למלחמה", בסרט, לפחות בצד הנוצרי, לא מדובר בקיצונים דתיים, אלא בסתם חבורת בריונים שמניעיהם לא ממש ברורים.
וגם בלי להמריא למחוזות הפוליטיקה ומלחמות הדת, העלילה סובלת מאי-סבירות קיצוני עד זעזוע. זוכרים ב"גלדיאטור" את העבד שעלה מאשפתות והתברר שהוא גאון צבאי? שם, כזכור, היה לזה הסבר: לפני שנהיה עבד, הוא היה לגיונר רומאי חשוב. גם כאן יש לנו נפח עני שמתברר כמצביא מחונן ומהנדס מוכשר לא פחות, ואין לזה שום שמץ של צידוק עלילתי.
בקיצור, למי שלא מסוגל להתנתק למשך שעתיים ומשהו מחוש הביקורת שלו, מומלץ להמנע. או לראות בבית, כי כשצוחקים בקטעים שאמורים להיות מרגשים/מותחים/וכו', זה לפעמים מעצבן את השכנים באולם.

ממלכת גן-העדן. Kingdon of Heaven. ביים רידלי סקוט, אורלנדו בלום בתפקיד בליאן הנפח החתיך שהיה לברון מאיבלין (היא יבנה, ודרך אגב, אפשר היה להתאמץ לתרגם את שמות המקומות לעברית, בכל זאת הדברים התרחשו כאן בסביבה ולא באיזה ממלכה מרוחקת מסרט פנטזיה או מד"ב). למי שממש משועמם, יש דיונים מעמיקים על ההיסטוריה של האסלאם ויכולות המשחק של בלום בפורום ב- IMDB.

קומדיה קנדית-צרפתית שמתרחשת בכפר קטן ומרוחק, שכל תושביו מובטלים לאחר שענף הדיג קרס. כדי להקים מפעל של חברה גדולה, שיספק לתושבים עבודה וכבוד עצמי, צריך רופא בכפר, אבל איזה רופא יבוא לחיות לכפר קטן ומרוחק כזה? רופא ממונטראול נשלח לשם לחודש – ועכשיו צריכים תושבי הכפר לשכנע לחתום חוזה ארוך טווח. לצורך זה הם מבררים את העדפותיו של ד"ר לואיס הצעיר, בין השאר באמצעות האזנה לשיחות הטלפון שלו, וממציאים את עצמם מחדש במיוחד לפי מידותיו.
זאת קומדיה מצחיקה מאד ולפעמים אפילו קצת מרגשת. בהחלט סרט תקשורתי ביותר שהיו לו כל הסיבות הטובות להצליח מאד בהקרנות מסחריות, אם הוא לא היה דובר צרפתית (ועוד במבטא קנדי בלתי אפשרי!).
ובכל זאת, באיזשהו אופן הוא לא יכול היה להעשות בהוליווד. אני לא מומחית לקולנוע אבל הנה הניתוח שלי: הוליווד מייצרת קומדיות משני סוגים – הסוג האינפנטילי (סטייל ג'ים קרי) והסוג הפרודי (נגיד "שרק"). האמת היא שהוליווד כמעט לא מייצרת קומדיות למבוגרים, אלא לכל היותר סרטים שמכוונים לכל המשפחה. ההומור של ד"ר לואיס לא שייך לאף אחד מהסוגים. הוא יותר הומור של מצבים, ופחות של בדיחות (ובכל זאת לא דומה ל"סיט-קום" הטלויזיוני), ובכל זאת הוא לא סלפסטיק. אם תסלחו לי על ההתפלצנות, הוא מזכיר קצת את הקומדיה התאטרלית, נגיד הקומדיה דל-ארטה, שגם היא מבוססת על התחזויות ושקרים.

לפתות את ד"ר לואיס. קנדה, 2003. ביים ז'אן-פרנסואה פוליו. יש מלא שחקנים ששם משפחתם "לסז'".

הסרט מהבמאי של "מר שמידט" (שלא ראיתי, למרות שרציתי). הסיפור – שני גברים בגיל העמידה, ידידים מימי הקולג' – מיילס, מורה לאנגלית בחטיבת ביניים, עם שאיפות ספרותיות, וג'ק, שחקן טלויזיה לקראת סוף הקריירה שלו, יוצאים למסע רווקים, ערב חתונתו של השני, באזור היקבים והיין של מחוז סנטה-ברברה בקליפורניה.
בסך הכל נהניתי מהסרט. יש לו כמה דברים יפים להגיד, אבל היה גם מספיק רצף עלילתי כדי לא לשעמם את הצופה חסר היומרות האומנותיות. יש כמה רגעים קומיים (למרות שלא כל הקהל צחק כל פעם. אני חושבת שאנשים כלואים יותר מדי בהגדרות, והיות שזה לא נראה כמו קומדיה, הם לא צוחקים. אבל זאת רק תאוריה שלי).
הסוף קצת מתקתק מדי, לדעתי; ההזדככות של ג'ק לקראת החתונה קצת קיצונית, אבל אולי זה דווקא מוצדק, מבחינה עלילתית או רעיונית. אבל הגאולה של מיילס קצת קיצונית מדי, ואין שום דבר בסרט שמצדיק את זה. אפשר היה בהחלט לחתוך סצנה אחת קודם. אצל שייקספיר, היו רק שתי אפשרויות – מחזה יכול להגמר בחתונה, ואז הוא קומדיה, או במוות, ואז הוא טרגדיה. היום אנחנו יודעים לספר סיפור שיש בו עוד כמה גוונים של אפור.

דרכים צדדיות (Sideways), ביים אלכסנדר פיין, משחקים פול ג'מאטי (מיילס), תומאס האדן צ'רץ' (ג'ק), וירג'יניה מאדסן (מיה), סנדרה או (סטפני).