מסתבר שיש תוכנית לימודים חדשה שמעודדת בחינה ביקורתיות של מיזוגניה (שובינזם) בשירים עבריים, עם נטיה לשירים שזכו להלחנה.

זה הקפיץ לכמה אנשים את הפיוז (ביניהם יקירת הבלוג אבירמה גולן, אבל גם כאן או כאן, לדוגמה). העניין הוא שאף אחד לא אומר שזה לא בסדר לדון בבעייתיות של השירים האלה. הקצף יוצא נגד המשימה המוצגת לתלמידים להתאים את מילות השירים  לתפיסות עולם. לדוגמה כותב אורי הייטנר:

נכון, השירים הללו לא נאסרו ללימוד. איני שולל כלל את לימודם באופן ביקורתי,ובמסגרת דיון כולל על תוכנם יש מקום גם לבחינה של הביטוי התרבותי המופיע בהם ליחסים בין המינים בתקופה שבה הם נכתבו. מה שמכעיס אותי כל כך, והוא גרוע בעיניי אף יותר מפסילת שירים, הוא המטלה שהוטלה על התלמידים - לשנות את מילות השיר, כדי שיתאימו לאג'נדה הנכונה.

אז לנקודה הזאת בדיוק, הרשו לי לצטט את אורית קמיר:

דרך מקורית ויצירתית להפעיל צעירות וצעירים לעשות זאת היא לאפשר להם לשחק עם מילות השירים ולנסות את כוחם בכתיבה מחודשת שלהם – תוך ביטוי ערכים ראויים יותר, כמו למשל "ללא הבדל דת גזע ומין", ו"כבוד האדם וחירותו". כך הם גם לומדים את השירים, גם לומדים לכתוב שירה, וגם מאותגרים לבטא, בשירה, ערכים שוויוניים ומכבדים.

אתם יכולים לא לאהוב את קמיר, שעומדת עם הגב לקיר וצועקת על כל מי שמימינה שהיא/הוא אנטי-פמיניסט, אבל בנקודה הזאת היא צודקת. אף אחד לא משנה את מילות השירים בספרים, אף אחד לא רוצח את התרבות, שום ז’דנוב לא התערב. זה בסך הכל אמצעי דידקטי, בעולם שבו אנחנו מאמינים בלמידה פעילה ולא בשינון חומר.

בקיצור, רוב מהומה.

... שהם שלפו אתמול את אבירמה גולן להסביר ש"צרפת לא מזהה את עצמה במראה"?

ולמרות שזה מצטייר ככה, אני לא מחפשת את גולן, אבל להזכיר כלאחר יד את "אנרי-לוי" זה ניים-דרופינג שקם על יוצרתו, כי לאינטלקטואל הידוע שחתנו לשעבר יצא עם אישתו לעתיד של נשיא צרפת (או משהו כזה) קוראים ברנר-אנרי לוי, שם פרטי כפול ושם משפחה אחד.

א. אג'נדה. כמו במקרה של הפרות האנגלית, גם היצירה המדעית שאנחנו דנים בה עכשיו עברה יותר מיד אחת ויותר מאג'נדה אחת. העבודה שהתחילה את הכל נכתבה ע"י אחת, פיכטלברג-ברמץ, ממשרד התמ"ת. משרד התמ"ת רוצה לשכנע את העם, הכנסת, הממשלה ובעיקר את פקידי האוצר, שמן הראוי לממן מעונות יום לילדי נשים עובדות. זאת האג'נדה של "דף המידע". אם את, קוראת יקרה, אמא לילדים קטנים אבל כבר מעל גיל 4, שאלת את עצמך מדוע הדוח לא עוסק בך: זאת בדיוק הסיבה. מפני שמעונות משרתים ילדים עד גיל 4.
אני מניחה שהגב' פ"ב נתנה כבוד בסיסי למספרים בדו"ח שלה. קשה לי להאמין (אם כי אין לי דרך לבדוק) שמהספרים מזויפים. זה לא מפריע להצגה להיות מעט סלקטיבית (וכבר פירוט).
הדוח הפך, כזכור, להודעה לעיתונות, וההודעה העיתונות הפכה למאמר פובילציסטי. לכותבת המאמר יש גם אג'נדה: קצת שונה מזו של הגב' פ"ב (גולן אינה מאמינה במעונות, וקוראת ל"פתרונות יצירתיים". רק לי זה נראה קצת ערטילאי?). הכותבת גם, כפי שראינו, קצת פחות רגישה לנכונות המספרים :"(איך אני ב-understatements?)":.
זה לא שאני חושבת שאג'נדה זה רע. אני מוכנה להסכים שאג'נדה זה הדבר השני הכי טוב בעולם (אחרי שוקולד). אנשים עם אג'נדה הופכים את העולם שלנו למקום שיותר טוב לחיות בו. אבל אני גם לא חושבת שלהחביא את האג'נדה מאחרי מספרים זה בריא (הם קטנים ושבירים. עדיף להחביא אותה מאחורי בתים, לדוגמה. או פילים. לא משנה).

ב. הרבה או מעט?. את הפוסט הקודם סיימתי בנתון, שבשנת 2004 עבדו 28.2% מהאמהות לילדים קטנים במשרה חלקית. 28.2%, זה הרבה? מעט? סביר? לפני שנשפוט ש"הילדים הם אויבי העבודה", אולי כדאי שנבדוק מה המצב באוכלוסיה הכוללת.
כדי לענות על זה צריך לחזור לשנתון הלמ"ס. למרבה המזל שנתון הלמ"ס לשנת 2005 (עם נתוני 2004) נמצא במרחק קליק מכם. החישוב כאן מצריך מכפלה קטנה, כי הנתון של ה- 28.2% הוא מכלל האמהות העובדות, בעוד שנתוני הלמ"ס נתונים מכלל כח העבודה (כולל המובטלים). אחרי שנפעיל את תאינו האפורים או האלקטרוניים נקבל, שבשנת 2004, 23.6% מהעובדים בישראל עבדו במשרה חלקית. אוקיי - אתם אומרים לעצמכם - אמהות עובדות במשרה חלקית יותר משאר האוכלוסיה, אבל לא ממש הרבה הרבה יותר. ילדים קטנים הם לא אויבי העבודה, לכל היותר קצת מפריעים.
טעות! בואו נשפר עוד קצת את התמונה. מי שידפדף עוד קצת בטבלה הנ"ל של הלמ"ס, וייבצע שוב את המכפלה הנ"ל, ייגלה שבשנת 2004, 32.3% מהנשים העובדות בישראל עבדו במשרה חלקית. במילים אחרות, סטטיסטיקאית מהזן שטובע בבריכה שעומקה הממוצע 30 ס"מ, אם היא מועסקת במשרה חלקית ורוצה לעבוד למשרה מלאה, מן הראוי שתמהר להוליד ילדים!

ג. אמת או חובה. ולסיום, בעניין המשרה החלקית מרצון או שלא מרצון. כזכור, זאת היתה הכותרת הראשית של הסקר: 31% מהאמהות העובדות חלקית רוצות לעבוד יותר.
המחקר של משרד התמ"ת מתבסס על נתונים של הלמ"ס. הלמ"ס אינה שואלת אם המשרה חלקית היא מרצון או לא; היא שואלת מה הסיבה לעבודה במשרה חלקית. הסיבות האפשריות הן: העבודה נחשבת למשרה מלאה, למרות שהיא כוללת מעט שעות (כמו לדוגמה הוראה; סעיף זה כולל כמעט 20% מהנשים המועסקות במשרה חלקית, ולמעשה לדעתי זה עיוות טכני לכלול אותו במסגרת המשרות החלקיות, אבל עזבו כרגע); חיפשו עבודה נוספת או עבודה במשרה מלאה ולא מצאו; טיפול בילדים או במשק הבית; לא מעוניינים במשרה מלאה; ועוד כמה אחרות.
מה מתוך זה מסווג מרצון, ומה לא מרצון? הבעיה היא בעיקר עם סעיף "טיפול בילדים ובמשק הבית". 76.7% מהאמהות הצעירות שעבדו במשרה חלקית בשנת 2004, הצהירו שעשו זאת כי המשרה השניה שלהן היתה ניהול משק הבית (בשנת 1980, זה היה 91.6% מהן). אלה, למעשה, הנשים שאליהם מתייחס גם הדו"ח של משרד התמ"ת וגם המאמר של אבירמה גולן: נשים שבחרו או נאלצו לעבוד מעט על מנת להקדיש זמן לילדים ולבית. להן המעונות, להן זיכוי המס למטפלות, להן המשרות הגמישות, להן ה-family-friendliness, להן הפתרונות היצירתיים.
או שלא? אולי הן בעצם רוצות לעבוד במשרה חלקית, כדי להיות עם ילדיהן לפחות חלק מהזמן בשנים הראשונות? או שאולי הן נשארות (חלקית) בבית, מתוך איזשהו שילוב של צורך והעדפה? הטבלאות שותקות לחלוטין בעניין הזה, ואין לנו דרך לדעת.
גם כותבת המחקר לא יכלה להכריע בעניין, ולכן לא ספרה את עקרות הבית החלקיות בין אלה שעובדות במשרה חלקית שלא מרצונן. אותם 31% מורכבים רק מאלה שאמרו שחיפשו ולא מצאו משרה מלאה. :"(דרך-אגב, זה נתון דומה מאד לאחוז באוכלוסיה הכללית, שעומד גם הוא על בסביבות 30%.)": כלומר ה-31% האלה, הן דווקא אלה שמסוגלות ורוצות לעבוד במשרה מלאה, אלה שהעריכו שיימצאו סידור הולם לילדים, אלה שהאמינו שיצליחו לאזן בין עבודה במשרה מלאה למשפחה, אבל לא מצאו עבודה כזאת! איך (לעזאזל) הן מוכיחות משהו מכל התילים שבנו עליהן?

טוב, זהו להפעם. אני אמנם במשרה חלקית, אבל מחר יום עבודה, ומרוב התלהבות נשארתי פה עד אמצע הלילה. להתראות בפינה הבאה של "אל תתנו להם עטים".

אבירמה גולן כבר הופיעה פעם בפינת ה"אל תתנו להם עטים". נדמה לי שהיום היא הראתה, שלא מזיק היה אם בבית הספר היא היתה רוכשת קצת יותר מיומנויות, וקצת פחות פרקי תנ"ך. תחת הכותרת "ילדים הם אויבי העבודה" היא מצטטת היום מחקר חדש בנושא אמהות ועבודה חלקית. בדרך, אוי הברוך, המחקר קצת התעוות.
יש לי הרבה מה להגיד על מה שקרה פה, ואני אגיד (לא תוכלו לסתום לי את הפה! בשביל זה יש לי בלוג!) אבל לטובת העסוקים (יש פה אמהות לילדים קטנים?), וגם בגלל שעוד שנייה אני צריכה לצאת, הנה תקציר העניין, בסדר הפוך.
גולן כותבת: "ב-20 השנים האחרונות, קובע המחקר, עלה מספר הנשים העובדות במשרה חלקית מ-3% ל-31%". מכך היא מסיקה מסקנות מרחיקות לכת על השינויים במבנה שוק העבודה הישראלי.
הנתון הזה קצת מוזר, לא? אמנם ההכרות שלי עם שוק העבודה בישראל בראשית תקופה הנדונה מצומצת למדי, אבל את המשרה החלקית לא המציאו אתמול, ו-3% זה מספר נמוך מאד. נמוך מדי.
בואו נלך אחורה, להודעה לעיתונות שממנה מצטטת גולן: "בשני העשורים האחרונים גדל באופן ניכר חלקן של אמהות לילדים בגיל הרך העובדות חלקית שלא מרצון - מ-3.2% ל- 31.4" (ההדגשה שלי).
אהה. המשפט הזה אומר משהו שונה לחלוטין: מה שכתוב פה הוא שמתוך כל האמהות שעובדות במשרה חלקית, בעוד שבעבר 96.8% עשו זאת מרצון, היום רק 68.6% עושות זאת מרצון. זה לא אומר כלום על כמה אמהות עובדות במשרה חלקית. ומזה - בלי נתונים אחרים - אפשר להסיק די מעט.
אם ככה, נחזור אחורה, אל המחקר המקורי. לא ממש מחקר, האמת. זה נקרא "דף מידע", הוא צבעוני ומזמין ומיועד מטבעו להיות נגיש לקהל. לא, הגב' גולן, לא צריך תואר בסטטיסטיקה, אם כי אני לא בטוחה עד כמה שינון שירת ימי הביניים יועיל לזה (ואני, ויש לי עדים דווקא שיננתי! אבל זה עניין אחר). בכל אופן, אין ספק שגולן לא טרחה.
וגם אתם לא צריכים לטרוח! בשביל זה אני פה!
והנה הנתונים, המופיעים בעמוד שמונה של ה-pdf, כחול על גבי סגול:
אחוז העובדות במשרה חלקית, מקרב האמהות לילדים עד גיל 4, 1980- 32.4%. 2004 - 28.2%.
לזה, במילים פשוטות, קוראים ירידה.

ועל זה יש לומר: אופסי.

מה שנכון הוא שמתוך ה-28.2% הנותרים האלה, חלק גדול יותר היה רוצה לעבוד במשרה מלאה. זאת עובדה מעניינת שיכולה להעיד על כל מיני דברים, טובים יותר ופחות (שחיקה בשכר העובדים שמביאה יותר נשים לרצות לעבוד במשרה מלאה? מוטיבציה יותר גבוהה של נשים להשתלבות במשרות המאפשרות התפתחות?), אבל זה לא מעיד על שינוי מבני מהותי בשוק העבודה הישראלי, כמו שמיהרה גולן להסיק.

עד כאן התקציר.

אברימה גולן מבכה היום ב"הארץ" את סוף עידן ההשכלה. עקרי הדברים: סוף עידן ההשכלה מתרחש משום שמערכת החינוך מפחיתה את שעות ההומניסטיקה (ההקשר המיידי הוא איחוד הגאוגרפיה עם ידיעת הארץ) ובמקומן מקנה יותר "מיומנויות" – אנגלית, מתמטיקה.
גולן היא כותבת אינטילגנטית ואני אוהבת לקרוא את מאמריה, אבל הפעם ההנמקה לאבדן ההומניסטיקה נראית בעיני מוזרה קצת. הנה הפסקה הרלבנטית:

"...מיומנויות מנותקות מהשכלה וממחשבה רחבה מטפחות אנשים צרי מוח, שיכולותיהם אינן ממריאות מעבר למה שאילפו אותם לעשות. גם אם מסכימים, לצורך הדיון, שאפשר לוותר על חינוך להומניזם, ליברליזם ודמוקרטיה, הרי בכירים בהיי-טק ובעולם העסקים קובלים כבר עכשיו, עוד בטרם הושלמה מהפיכת צמצום ההשכלה והרוח במערכת החינוך, על מחסור בצעירים בעלי דמיון, תעוזה וחשיבה יצירתית. והלא רוב גאוני המדע וההיי-טק הישראלים צמחו במערכת החינוך הישנה, שאילצה אותם לשנן פרקי תנ"ך ושירת ימי הביניים בעברית ורודיארד קיפלינג באנגלית, ולנכש עשבים בשיעורי חקלאות..."

האמת, זה השאיר אותי עם פה פתוח. מה?! שינון פרקי ספרות ותנ"ך הוא הדרך לצור דמיון, תעוזה וחשיבה יצירתית?"?!