כדאי לכם ללכת ל"איוו" שנפתח לאחרונה בהרצל, כמעט בפינה של לילינבלום. הם ירושלמים במקור, וזכורים לטובה מהשנה הירושלמית שלי. כבר גררתי לשם כבר את כל מי שאכל איתי שם בירושלים (כמעט), לזכר הימים הטובים. בסניף המקורי ברח' הלל אפשר לשבת בבר מול החלון שפונה לרחוב, ולפנטז על איך אתה יורה קטשופ על העוברים והשבים. פעם בזמן הטלת הקטשופ המדומינת עבר שם בדיוק מישהו שאני מכירה, אבל זה קורה הרבה בירושלים, שאתה פוגש סתם כך ברחוב מישהו שאתה מכיר, וזה אפילו אם אתה לא מכיר שם הרבה אנשים.
בכל אופן, גם אם אין לכם כאלה זכרונות מדממים, ההמבורגר טעים ומגיע בשלושה גדלים, יש רטבים מגניבים בלחמניה, הצ'יפסים עבים כאלה מהסוג החביב עלי, המחירים גם סבירים. אז תבואו.

יש את האנשים האלה, שלא אוהבים דברים. הולכים איתם לאכול בחוץ, הם פותחים את התפריט, סורקים את המנות, ואחרי כמה שניות הם אומרים, בטון פסקני, או מתנצל, או בלי שום טון "אין לי באמת מה לאכול פה".אני אף פעם לא הייתי מהאנשים האלה. יש לי העדפות קולינריות, זה ברור, אבל לא זכורה לי חוויה של לפתוח תפריט ולהרגיש שאין שום מנה שאיתה הייתי רוצה להעביר ארוחה בסבבה.

ולכן זאת היתה מן חוויה מיוחדת שכזאת. ישבנו במאכלִיה של קום איל פו בנמל (מאכלִיה זה שם כללי למקומות אוכל שאין לי מושג לאיזה קטגוריה הם נכנסים. כנראה שמסעדה, במקרה הזה, אבל נשאר עם מאכליה). פתחנו את התפריט. רוב המנות נראו כמו התחכמות לא מוצלחת על חשבון הקינואה, הכוסמת והמנגולד. ולא שיש לי בעיה עם אף אחד משלושתם, אבל בחיית רבאק, קצת איזון!השיא הוא בתפריט המיצים הסחוטים. מה אתם הייתם בוחרים מהמגוון הבא: גזר עם טחינה (!)
או כוסברה, תפוח עם שומר או עם עשב חיטה וסלרי, מלון וקינואה (...), ועוד כמה כאלה.

לשם ההוגנות, יש לציין שלא הגעתי רעבה במיוחד, ולא היתה לי שום נטייה להוציא 100 שקל על דג, שיכול היה דווקא למצוא חן בעיני במצב רוח רעב ופזרני יותר.

בסוף לקחתי סלט חם עם קלאמרי ובורגול, שהיה הדבר היחיד מהתפריט שעשה לי מחשבות טובות. היה מלוח. כנראה שמלח נחשב בריא, או משהו.

ממליצה על אגף הביקורות של האתר "מטעמים". הם אוספים את הביקורות על מסעדות מכל המקורות באינטרנט, הכל מדניאל רוגוב ועד לפורומים בהיידפארק. מאד שימושי.

ואם כבר מטעמים וביקורות, מאתר מטעמים הגענו ישר לאל-בריו, טפאס בר במיקום לא שגרתי בצד המזרחי של גשר מוזס. במילה אחת: מומלץ. בהרבה מילים: פעם, אם יהיה לי כח.

החלק המסובך, במיוחד בשביל לא ירושלמים, הוא למצוא את המסעדה. קצת לפני שרח' אגריפס נגמר, הוא הופך למדרחוב (נחמד, דווקא). ליד מספר 10 יוצאת סמטה צרה לכיוון רח' יפו. בערך באמצעה, מצד שמאל, בדיוק מול "ארקדיה", המסעדה האתיופיות "שגר", אחת מהשתיים בירושלים והיותר עממית ביניהן (השניה ברח' יפו, ממש מול העיריה).
הגענו בשעה שלוש בערך, ושני שולחנות היו עדיין תפוסים, שניהם על-ידי צעירים "מקומיים", כלומר יוצאי אתיופיה. התפריט כולל 5 מנות בשריות, 3 צמחוניות, כמה בירות אתיופיות, וגם כמה בירות "רגילות" ושתיה קלה. לקינוח קפה ותה אתיופיים. מחיר העקריות - 25 או 30 ש"ח.
הזמנו שתי מנות בשריות - טיבס, שהוא תבשיל מטובל של חתיכות קטנות של כבש, ו-ואט, תבשיל קדרה של בשר ברוטב אדום. המנות הגיעו כשלצידן אינג'רה, הלחם האתיופי. זאת פתה ענקית ועבה, עם בועות אוויר מגניבות שהופכות אותה לרשתית-משהו וגמישה מאד. היא קצת חמצמצה. את האוכל "מנגבים" עם הפיתה, או לחלופין בידיים... אבל אפשר גם לבקש מזלג.
הטבחית/בעלים הבטיחה שאת המנה של, הטיבס, היא תכין "לא חריף". טוב, אם זה לא חריף, אז אם היא היתה מכינה חריף כנראה שהיו צריכים להזמין עבורי מכבי-אש. היא אמרה ש"באמת שמתי נורא מעט" ושאולי זה פשוט ממה שנשאר במחבת... בכל אופן כשנגבתי באמצעות הפיתה החריפות קצת התכהתה ונהנתי ממנה טעימה מאד.
ה"ואט" היא חריף באופן מוצהר, ובפועל לדעתי לא באמת יותר חריף מה"טיבס". האוכל הגדיר אותו "רוטב בולונז חריף", רק שאוכלים אותו עם אינג'רה במקום פסטה. נחמד, אבל פחות מעניין.
לקינוח בא הקפה, שהיה לו ריח מתקתק מתבלין מיוחד ששמים בפנים, אבל שהיה חלש מדי לדעת בעליו.

עוד על המסעדה בכתבה ב"הארץ".