אני עדיין לא עושה הרבה, ולכן היתה לי הזדמנות לגמוע כמה ספרים ואני אנצל את ההזדמנות להמליץ על ספר אחד ועל סדרת ספרים אחת. כולם יצאו לדעתי גם בעברית, כך שמי שמעדיף את לשון הקודש יכול למצוא אותם בצאת החג בסטימצקי הקרוב.
Dead Famous של Ben Elton הוא פארודיה פרועה למדי על תוכניות מציאות, במסווה של ספר בלשי. בבית מרושת היטב במצלמות ומיקרופונים נרצחת משתתפת בתוכנית מציאות בסגנון פרויקט Y, בשידור חי מול עיני האומה. את הראייה האירונית מספק בן השאר הבלש, בריטי שמרן-עד-ראקציונר מהדור הישן, שהולך לישון עם כל כתבי שייקספיר. משעשע מאד ומבריק לעתים, גם כסתירה ולא פחות בתור בלשי.
ועוד סדרת ספרים בלשיים, אבל לא רק, היא הסדרה של Number 1 ladies detective agency. את הספר הראשון קראתי בארץ, את Tears of the Giraffe בלעתי אתמול, והספר השלישי Morality of Beautiful Girls אכול למחצה בחדרי במלון. פה הז'אנר הבלשי הוא כיסוי דק ביותר לתאור חייהם של בני המעמד הבינוני בבוצאונה, אפריקה. הספרים נכתבו על ידי סופר סקוטי יליד בוצוואנה (אני אוסיף את שמו כשאזכר...), וחושפים את אפריקה בדרך שאנחנו לא רגילים לחשוב עליה. חוץ מזה הם מבדרים, לא מעיקים מדי - בסה"כ רוב האנשים טובים והכל מתגלגל לטובה (ודי מהר). האנגלית, דרך אגב, פשוטה יחסית, כמו אנגלית של מי שזו אינה שפת אם שלו, כך שאני ממליצה במקרה זה לדבוק בשפת המקור.

צום קל לכולם.

פוקרה היא עיירה לא גדולה פחות מ-200 ק"מ מערבית לקטמנדו (ועם זאת, כ-7 שעות נסיעה ביום טוב). היא שוכנת על שפת אגם ירקרק ומוקפת הרים מיוערים, ואם העננים מואילים בטובתם להזיז את ישבנם הלבנבן (מה שהם עושים, למרבה הצער, בעיקר מוקדם בבוקר), אפשר לראות ממנה גם כמה שפיצים מושלגים.
עקב כשל במערכת הדלק ושחיקה בשאסי, נשארתי בפוקרה בעוד שותפי למסע שינסו את שריריהם ופנו לטרק ברכס האנפורנה הסמוך.
אזור התיירים העיקרי בפוקרה הוא ה-Lakeside רחוב המזדחל לאורך האגם. הרחוב מרופד משני צדדיו בחנויות (מה שדי חבל, כי שורת החנויות המערבית מסתירה את האגם). כל החנויות האלה מוכרות אותו דבר.
כעיתונאית חוקרת (וגם מטעמי שעמום קל) יצאתי אתמול לערוך מפקד אוכלוסין של החנויות בלייקסייד. התברר שלספר חנויות זה לא פחות משעמם מלא לספור חנויות, רק הרבה יותר מעייף. בכל מקרה, על סמך המדגם שנספר, בהערכה שמרנית יש פה כ-60 חנויות בגדים, שכולן מוכרות אותם בגדים בדיוק, באותם גזרות, דוגמאות, צבעים ומידות. יש 50 חנויות ציוד לטרקים שכולן מציעות אותם שקי שינה, תיקי גב וחליפות פליס. יש 15 חלפנים שמפרסמים אותו שער, ו-15 חנויות ספרים עם גרישם, בראון, קרייטון ו מחברות מנייר אורז. ובכל האינטרנטים, אבל בכולם, לוקחים 99 רופי לשעה.
כך שיוצא שלאנשים עם שאסי תקול שתקועים בלייקסייד כמה ימים, מתחילה די מהר תחושה של דז'ה-וו. לפחות תמיד אפשר לשבת באחד מבתי הקפה הצבעוניים שפונים לאגם, לקרוא ספר או להתלבט בשאלה על מה לכתוב בבלוג כשאין מה לכתוב על כלום.

ארוחת בוקר על שפת האגם: תמונה אימפרסיוניסטית. תודה לסוס.

ונגיד שנראה שזה הולך לכיוון רציני. קח/י אותו לחגיגת ראש השנה של בית חב"ד בקטמנדו. בשעה-שעתיים היא/הוא י/תקבל חוויה ישראלית מרוכזת, שתבהיר לו מי ומה אנחנו. משהו בין סדר פסח צבאי לחתונת רבע-עוף, אבל עם אלפי משתתפים, תרמילאים במיטב מחלצותיהם (ג'ינס וטישירט נקי, המחוברים בשרוול, כולם עם סנדלי שורש) באולם הנשפים של מלון מהדרגה הראשונה.
על חומותיך, קטמנדו, הצבתי שומרים, כל היום וכל הלילה.

כשתגיעו מהודו לנפאל, הבטיחו לי, תנשמו לרווחה. וואו! תתפלאו, יש מדרכות!
אז קודם כל חדשות לישראלים שהיו בדלהי ולא הוציאו את האף מחוץ לפהארגנג' ("מיין בזאר") - גם בדלהי יש מדרכות (וכמו שכבר הזכרתי פה, לא רק בניו דלהי אלא גם באולד דלהי הצפופה). מצד שני בתאמל (Thamel), הפהארגאנג' (או הקוואסן) של קטמנדו, אין.
בכל זאת, כשנוחתים בקטמנדו נאנחים אנחת רווחה. בדלהי בספטמבר-אוקטובר, כל יום מזכיר את הימים הגרועים ביותר של תל-אביב בקיץ, עם 30+ מעלות ו- 75%+ לחות, שלא לדבר על זיהום האוויר. בקטמנדו, יותר צפונית ומתנשאת לגובה 1200 מ', עכשיו העונה האידיאלית לביקור, עם אקלים ירושלמי-אביבי, 20 וקצת מעלות, לחות נמוכה וערבים קרירים.
תאמל הוא גטו תיירים נעים למדי. הרחובות נקיים ולא צפופים (מה שהופך את סוגיית המדרכות לפחות קריטית), הפרות נמנעות בגדול מלהכנס, יש מלונות נעימים וזולים (אפילו יחסית להודו), יש מסעדות מצוינות ולא זולות (בעיקר יחסית להודו) שמציעות סטייקים והמבורגרים לרוב (למרות שגם כאן יש הרבה הינדואיסטים) לצד אוכל נפאלי והמבחר הרגיל של הודי-סיני-איטלקי-"קונטיננטלי"-ישראלי (לא לוותר על גבינת יאק, חברה מצויינת במשפחת הגבינות הצהובות). המבחר בחנויות רחב (ובטעם) יותר מהמבחר במיין בזאר, האלכוהול מגוון, ולמעוניינים, הדילרים מציעים את מרכולתם כמעט באותה פתיחות כמו נהגי הריקשות.
מחוץ לתאמל, מרכז העיר קאטמנדו סואן כמעט כמו אולד דלהי. שיטוט ברחובות השווקים הוא חוויה נהדרת לחובבי הז'אנר (כמוני) וטראומה לשונאיו. עכשיו ימי חג בנפאל, כך שההמולה אפילו מתעצמת. בנוסף, עכשיו עונת העפיפונים השנתית, והרחובות מתמלאים בילדים המתאמנים לקראת התחרויות (בסגנון מה שמתואר ב"רודף העפיפונים").