מסתבר שיש תוכנית לימודים חדשה שמעודדת בחינה ביקורתיות של מיזוגניה (שובינזם) בשירים עבריים, עם נטיה לשירים שזכו להלחנה.

זה הקפיץ לכמה אנשים את הפיוז (ביניהם יקירת הבלוג אבירמה גולן, אבל גם כאן או כאן, לדוגמה). העניין הוא שאף אחד לא אומר שזה לא בסדר לדון בבעייתיות של השירים האלה. הקצף יוצא נגד המשימה המוצגת לתלמידים להתאים את מילות השירים  לתפיסות עולם. לדוגמה כותב אורי הייטנר:

נכון, השירים הללו לא נאסרו ללימוד. איני שולל כלל את לימודם באופן ביקורתי,ובמסגרת דיון כולל על תוכנם יש מקום גם לבחינה של הביטוי התרבותי המופיע בהם ליחסים בין המינים בתקופה שבה הם נכתבו. מה שמכעיס אותי כל כך, והוא גרוע בעיניי אף יותר מפסילת שירים, הוא המטלה שהוטלה על התלמידים - לשנות את מילות השיר, כדי שיתאימו לאג'נדה הנכונה.

אז לנקודה הזאת בדיוק, הרשו לי לצטט את אורית קמיר:

דרך מקורית ויצירתית להפעיל צעירות וצעירים לעשות זאת היא לאפשר להם לשחק עם מילות השירים ולנסות את כוחם בכתיבה מחודשת שלהם – תוך ביטוי ערכים ראויים יותר, כמו למשל "ללא הבדל דת גזע ומין", ו"כבוד האדם וחירותו". כך הם גם לומדים את השירים, גם לומדים לכתוב שירה, וגם מאותגרים לבטא, בשירה, ערכים שוויוניים ומכבדים.

אתם יכולים לא לאהוב את קמיר, שעומדת עם הגב לקיר וצועקת על כל מי שמימינה שהיא/הוא אנטי-פמיניסט, אבל בנקודה הזאת היא צודקת. אף אחד לא משנה את מילות השירים בספרים, אף אחד לא רוצח את התרבות, שום ז’דנוב לא התערב. זה בסך הכל אמצעי דידקטי, בעולם שבו אנחנו מאמינים בלמידה פעילה ולא בשינון חומר.

בקיצור, רוב מהומה.

מסתבר, ואני שמעתי את זה די במקרה, שהדבר עכשיו זה Meal Assembly Kitchens. ואני אסביר. מדובר במקומות שאליהם אפשר לבוא בשביל לבשל ארוחות. מזמינים חלון זמן, מגיעים. בוחרים מנות מתוך תפריט. הפרודוקטים למנות כבר מוכנים בעמדות העבודה, נקיים וקצוצים לפי הצורך. יש מתכון והסברים מדויקים מה צריך לעשות, ויש גם אנשים שמסייעים. כשמסיימים, עוברים לעמדה אחרת כדי להכין מנה אחרת. בסוף לוקחים את הכל הביתה ושומרים במקפיא עד להגשה.

שימו לב שלכל התהליך לא קוראים בשמו המלא והמאיים, בישול. קוראים לזה meal assembly. הרכבה. כמו באיקאה. כל אחד יכול.

כל האינטרנט מלא בהסברים למה זה יותר טוב מפאסט-פוד, וגם למה זה יותר טוב מלבשל בבית. זה די ברור, האמת.

מה שאף אחד לא מסביר לי,זה למה זה יותר טוב מלקנות אוכל מוכן במעדניה. או במילים אחרות, אותו הדבר, רק שמי שמנקה, קוצץ ושוטף כלים - גם יעשה את ה"assembly" הטיפשי הזה באמצע. מנקודת מבט כלכלית זה אמור לדעתי לצאת יותר זול.

ההסבר שהמצאתי בעצמי ושממש מצא חן בעיני בחריפותו הביקורתית הוא שמצליחים לשווק את זה לאמהות שמלאות בייסורי מצפון על זה שהן לא מבשלות, בעצמן, למשפחות שלהן. ההרכבה העצמית היא מטה הקסם שהופך את האוכל הקנוי לאוכל ביתי, ואת אשת הקריירה שמתמרנת בין המשימות השונות שלה לאמא למופת, כמו בפרסומת מצוירת משנות החמישים.

מצד שני אולי אין שום הגיון בשיגעון, ולא צריך לחפש הסבר יותר טוב לתופעה הזאת מאשר לאופנה התמוהה הקודמת של חנויות של "paint-your-own-pottery".

שימו לב למשפט הבא, היום בעיתון לאנשים חושבים, תחת הכותרת "מי צריך לוחמות":

בינתיים המשיכה חבורה של קצינות בכירות ונחושות לדחוף קדימה. בזמן שהגברים היו טרודים בשטחים ובלבנון, נותרו קצינות הח"ן הראשיות (...) ממוקדות במטרה. התא"ליות אורית אדטו, סוזי יוגב, דבורה חסיד והיועצת הנוכחית, תא"ל יהודית גריסרו, קידמו את שילוב הנשים כלוחמות.

המשפט הזה מגוחך בכל כך הרבה דרכים, שהוא עילה מצוינת להפסיק את קריאת המאמר בו במקום, מה שיחסוך מהקורא הצגה של סדרת טיעונים שחוקים בנושא ויפנה לו יותר זמן לקרוא הספד על החתול של הנדלזץ בעמוד האחורי.