פרשת השבוע היא פרשת אמר; את הדרשה לפרשה הזו נשאתי בקהילת דרכי נעם לפני שנה:

לפי הספירה המסורתית, בפרשת השבוע, פרשת אמור, מופיעות 63 מתוך 613, או תרי"ג מצוות התורה. בין השאר מופיעות בה שלל מצוות הקשורות ללויים, לכהנים, ולעבודת בית המקדש.

אם נעבור מהתורה לנביאים, נראה שגם הנביא יחזקאל עוסק בעבודת המקדש. ספר ויקרא נכתב לפי המסורת טרם היות הבית, ועוסק במצוות שיחולו בו לכשיקום. יחזקאל ניבא לאחר חורבן הבית הראשון, ועסק בסדרים שיונהגו בבית לכשתבוא הגאולה והוא יוקם מחדש. מי שישווה בעין חדה ייגלה הבדלים בין מצוות וייקרא לנבואות יחזקאל. לדוגמה, פרשת אמור מתירה למרבית הכהנים להתחתן עם אלמנות, בעוד שיחזקאל מ"ד אוסר זאת על כולם, אבל לעומת זה מתיר את אלמנתו של כהן. או אחרת: בעוד שבתורה מרבית מדי הכהנים עשויים מצמר, יחזקאל מ"ד מנבא ש"לא יעלה עליהם (כלומר, על הכהנים) צמר".

מובן שכבר חז"ל ערכו את ההשוואה הזאת והיו ערים להבדלים, ובמשנה אנחנו קוראים שספר יחזקאל כמעט ונגנז בגלל הסתירות בינו לבין התורה. אבל הספר נשאר בקאנון. לא רק שהוא נשאר בקאנון, אלא שמסורת הדורות הצמידה את הפסוקים בספר יחזקאל פרק מ"ד כהפטרה לפרשת אמור. בכל קהילות ישראל קוראים השבוע גם את המצווה, גם את הנבואה, ובכך מחדדים את הסתירות במקום לגנוז אותן. ההפטרה השבוע קצרה מהרגיל, רק 17 פסוקים, כאילו החליט מי שהחליט שיש להתמקד רק בפרשיה סגורה אחת, זו שמכילה את הסתירות לפרשת השבוע.

הצמדת ההפטרה והפרשה השבוע הן הצדעה למסורת הלמדנית והדרשנית של היהדות, המסורת שהיא הגרעין הפלורליסטי העתיק שלנו. מי שהקדיש את ספר יחזקאל לצד ספר ויקרא פתח פתח לעשרות ניסיונות שונים ליישב את הסתירה, מחכמי המשנה ועד אברהם יצחק הכהן קוק. מי שהצמיד את ההפטרה לפרשה שלח אותנו לקרוא את כל הפיתרונות האלה, לדון בהם, אולי להציע משלנו, אולי לבחור מבניהם, ואולי לומר, "אלה ואלה דברי אלוהים חיים".

יום שבת שאנחנו עומדים בפיתחו הוא ה' באייר, 60 שנה לעצמאות ישראל. כשיש מדינה לנהל, החלטות קונקרטיות לקבל, לפעמים קשה להמשיך ולומר "אלה ואלה דברי אלוהים חיים". אפשר להמשיך לדרוש בשאלות כמו אם מותר או אסור למכור חמץ בפסח, מי מוסמך לגייר ולחתן או איך מוקצים כספי הציבור, אבל במקביל אין ברירה וחייבים גם לקבל החלטות לכאן או לכאן. מה שאנחנו צריכים לשאוף אליו הוא שההחלטות האלה יהיו פלורליסטיות וסובלניות, לא רק ברוח מגילת העצמאות שחלקנו קראנו השבוע, אלא גם ברוח הלמדנות היהודית ההיסטורית, ברוח המרווח הזה שבין התורה והנביא.

שבת שלום.

בפרשת השבוע, פרשת "ואתחנן", נמצאת גרסת ספר דברים של עשרת הדיברות. מיד אחרי כן אנחנו קוראים:

"ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך, וההר בער באש, ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם.ותאמרו: הן הראנו ה' אלהינו את כובדו, ואת גודלו, ואת קולו שמענו מתוך האש; ....ועתה למה נמות? כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יספים אנחנו לשמע את קול ה' אלהינו עוד, ומתנו. כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו – ויחי. קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו, וא ת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך, ושמענו ועשינו."

במעמד הר סיני ניתנת לעם ישראל חוקה. במעמד הזה של קבלת החוקה משתתף כל העם, כולם שומעים את הקולות ורואים את המראות. זה מעמד עממי, ובמובן מסוים דמוקרטי, מפני שיש בו השתתפות של כל העם.

אבל במקום לשמוח על הנס הגדול, במקום לצאת בשירה על גודל המעמד, עם ישראל חוטף רגליים קרות. נציגיו הולכים למשה ואומרים לו: אנחנו לא רוצים לדבר עם האלוהים הזה. הוא הרבה יותר מדי מפחיד. לך, תדבר איתו אתה ותגיד לנו מה הוא רוצה. אנחנו מתחייבים לעשות את זה.