בפרויקט "אגורה" מצאתי תוך כמה דקות קליינטים לכל דבר ממסך מחשב עב-כרס עד לספר לימוד בהוראה. אני קיבלתי בתמורה סיפוק וקצת יותר מקום בבית (או נכון לעכשיו, בארגזים).

לאחרונה התברר לי שאפשר להציל את כדור הארץ בקלות. כל מה שצריך לעשות זה לקחת שקית אחת פחות מהסופר, לכבות את האור כשיוצאים מהחדר ולכבות את מסך המחשב בסוף יום עבודה.

הרבה זמן חשבתי שבשביל להציל את כדור הארץ צריך להפסיק לקנות לסופר, לשבת בחושך, ולא ללכת לעבודה. שזה פחות נעים (חוץ מהחלק של הלא ללכת לעבודה). במילים אחרות, כדי להציל את כדור הארץ צריך לוותר על אורח החיים החיים שלנו, ולאמץ את הסגפנות של לפני העידן הצרכני ואפילו לפני העידן התעשייתי. פעם היתה סדרה תיעודית כזאת, שהשורה התחתונה שלה היתה "אנחנו מכורים לאנרגיה" (הקריין אמר את זה בטון מאד רציני וראו תמונות של ארובות מעשנות). אמנם אני מכורה רק לשוקולד, אבל זה מספיק בשביל לדעת שהתמכרות זה לא דבר שנפטרים ממנו בקלות. אנרגיה זה כיף חיים משוגעים, אנחנו לא הולכים לוותר על המטוסים שלנו ועל המכוניות שלנו ועל הקפוצ'ינו כפול בבוקר עם חלב מוקצף (כן, גם זה צורך אנרגיה), לא תודה.

בימים שבהם חשבתי ככה, כל שיחה על איכות הסביבה היתה גורמת למועקה מיידית אי שם בין הלב לקיבה, באותו מקום שמציק לי כל פעם שאני נזכרת שכבר אמצע אוקטובר ויש דד ליין למאמר בינואר. הפתרון היחיד למועקות כאלה הוא לחשוב מייד על משהו אחר, כמו שוקולד. וככה לא חשבתי בכלל על איכות הסביבה.

אבל בזמן האחרון כמו שאתם יודעים איכות הסביבה זה באופנה, אל גור מקבל פרס נובל לשלום, והמילה האחרונה כמו שכתבתי היא שאפשר להיות ידידותיים לסביבה ועדיין לצרוך בלי הכרה (או כמעט). מקסימום, מקציפים את החלב לקפוצ'ינו 25 שניות במקום 30. זה עושה הרגשה מאד טובה, לצאת מהסופר עם הסל הירוק החתיך שלך, ולדעת שהצלת את כדור הארץ.

היום הוא הבלוג אקשן דיי, שזה אומר יום שכל הבלוגרים בעולם אמורים לכתוב על משהו חשוב אחד בשביל להגדיל את המודעות העולמית. השנה האקשן דיי זה על איכות הסביבה (מישהו עוד פעם אמר אל גור?). וזה גם עושה הרגשה טובה, כי לכתוב על איכות הסביבה בבלוג אקשן דיי זה כבר אקטיביזם סביבתי ממש. תמיד רציתי להיות אקטיביסטית.

טוב, אחרי שיריתי ציניות בכל הכיוונים (אבל גם ובעיקר כלפי עצמי, ייאמר לזכותי), נהייה שניה רציניים. העניין הוא ששינויים קטנים הם הסיכוי היחיד שלנו. אין סיכוי שאנשים יוותרו על מכוניות בעתיד הנראה לעין. יש סיכוי שאנשים ייסעו יום אחד בשבוע לעבודה בתחבורה ציבורית, בייחוד אם יכריחו אותם. אם כמות הנסיעות ברכב פרטי תקטן בחמישית, זיהום האוויר מרכב ייקטן ברבע (נגיד). זה אולי לא מספיק, אבל זה כנראה די הרבה, וזה בטוח הכי טוב שאנחנו יכולים לשאוף אליו, אם נהייה ריאליים.

אין שום סיכוי שאנשים או ארגונים או ממשלות יהפכו את עתיד כדור הארץ לשיקול יחיד בקבלת ההחלטות שלהם. זאת דרישה על-אנושית. sooo not gonna happen. אבל בואו נכניס את זה למחזור הדם שלנו, בואו נעשה את זה חלק ממערכת השיקולים שלנו. בואו נחשוב גם על איכות הסביבה כשאנחנו בוחרים איפה לגור, מה לעשות בשעות הפנאי, ואיזה גודל של בקבוקי מים לקנות. זה אולי לא "אנחנו ננצח", אבל זה גם לא "העיקר ההשתתפות" . נסתפק בתיקו.

אם בפרסומת החדשה של סופרסל, זאת הלא ברורה עם האמהות והילדים שיושבים מול המחשב, האמהות לא היו מגיעות הביתה עם המון שקיות קניות של סופרסל, אלא עם שק ירוק אחד - זאת היתה תרומה פשוטה, אפקטיבית, בקנה מידה ארצי ובפריים טיים למודעות לאיכות הסביבה. וזה לא היה מזיק לקמפיין, אולי אפילו מועיל.

ובהזדמנות זו, אפילו אם לא הצטיידתם בסל ירוק (האם יכול להיות שקשה להשיג אותו בפריפריה?), אתם יכולים לפחות להסתפק בשקית אחת פחות בכל קניה. זה לא יציל את העולם, אבל זה טיפה יעזור.