התגובה הראשונה שלי כשראיתי שהספר "בראי השפה" של גיא דויטשר יצא בעברית היתה: שיט, סתם קראתי אותו באנגלית. התגובה הבוגרת ביותר, שבאה אחר כך, היתה שמחה על התרומה המבורכת למדף הבלשנות הפופולרית (והמדע הפופולרי בכלל) בעברית.

קודם כל, למי שטרם הספיק, רוצו לקרוא את הספר הקודם שלו, "גלגולי לשון". אחרי זה השאילו אותו לכמה שיותר אנשים. "גלגולי לשון", שעוסק בשינוי והתפתחות של שפות, הוא ניידת חילוץ והצלה מבורוּת בלשנית וטהרנות-רחוב.

"בראי השפה" מתעמת עם שאלה בלשנית נוספת שצצה הרבה בזירה הפופולרית, ובדרך כלל מתוך בורות בטוחה בעצמה: הקשר בין תרבות, שפה וחשיבה. הדבר הראשון שדויטשר עושה הוא לפרק את הנושא לשניים: המראַה והעדשה. החלק הראשון של הספר עוסק בשפה כמראה– האם שפות משקפות את החברות שמדברות אותן? חלקו השני דן בשאלת השפה כעדשה – האם שפות משפיעות על הדרך שבה דובריהן רואים את המציאות? הפרדה חשובה ולא טריוויאלית – אנשים נוטים לחשוב שאם לאסקימוסים יש הרבה מילים לשלג (שאלת "מראתית" שנויה במחלוקת) אז בהכרח אסקימוסים יודעים להבחין יותר טוב מאחרים בין סוגים שונים של שלג (שאלת "עדשתית" נפרדת).

בעניין המראה

אבל מספר המילים לשלג הוא טריוויה לשונית. סביר שאוצר המילים של שפה יושפע מהסביבה הפיזית והטכנולוגית של דובריה (ולכן דוברי עברית מודרנית לא זקוקים להבחנה בין "גדיד" ל"בציר"). החלק הראשון של "בראי השפה", לוקח את שאלת המראַה צעד אחד קדימה. נושא דיון ארבעה מחמשת פרקיו הוא: למה הומרוס דימה את צבע הים לצבע של יין? או באופן יותר כללי: האם בשפות שונות יש מספר שונה של מילים לצבעים, והאם זה קשור לרמת ההתפתחות האירגונית-טכנולוגית של החברה?

בקריאת ארבעת הפרקים האלה מתגלה סוד קטן על הספר: זה בעצם ספר על היסטוריה אינטלקטואלית, היסטוריה וסוציולוגיה של מדע הבלשנות, לא פחות מאשר ספר על בלשנות. את התשובה לשאלת המילים לצבעים תוכלו, לכשתקראו, לנסח בפסקה. שאר 74 העמודים (במהדורה האנגלית) מגוללים 150 שנה של דיון מדעי רב תהפוכות בשאלה הזאת. זה סיפור מרתק, ודויטשר יודע לבנות דמויות, לשמור על מתח ולתבל בהומור. אנחנו לומדים לא מעט על העשייה המדעית ועל טיבו של ידע, אבל קצת פחות על בלשנות.

הפרק החמישי הוא מסע צלב נגד הטענה שמבחינה דקדוקית "כל השפות מורכבות באותה מידה". דויטשר מראה שזאת טענה דוגמטית חסרת בסיס אמפירי. הביקורת של דויטשר כל כך חריפה, שאפשר לדמיין אותו מתקתק את הפרק הזה בחמת זעם שמאיימת לשבור את המקלדת (וזאת עדות לכישרון הכתיבה שלו). אבל חמת הזעם הזאת נראית לי קצת פונה פנימה, לקהילת הבלשנים. לא ברור לי עד כמה שכיחות מבנה שיעבוד בשפות עתיקות (לדוגמה) היא שאלה מרתקת עבור הקהל הרחב.

בעניין העדשה

ובשלב זה אנחנו מגיעים לשאלה הטעונה יותר: שאלת העדשה. בחלק השני של הספר דויטשר מתאר את המסלול שעברה הטענה שהשפה משפיעה על החשיבה שלנו, מוורפיזם, לאנטי-וופיזזם לנאו-וורפיזם.

וורפיזם, על-שם בנג'מין לי וורף והשערת ספיר-וורף, הוא הטענה שהשפה שאנחנו מדברים מגבילה את הדרך שבה אנחנו תופסים, מבינים או חושבים. הטענה זכתה לפופולריות מסוימת בחצי הראשון של המאה ה-20, אבל עם הזמן התברר שאין לה שום בסיס ראייתי ושהיא די מנוגדת לעובדות ולהיגיון, והיא הפכה לסוג של אמונה תפלה שחוגים בלשניים מזלזלים בה.

בשנים האחרונות התחילו לצוץ עבודות שזוכות לכותרת "נאו-וורפיזם". הנאו-וורפיזם, מבחין דויטשר, שונה מהוורפיזם לפחות בשתי דרכים. הוא מבוסס על ראיות ולא על השערות פרועות (שזה לא רע עבור משהו שרוצה להיות מדע). חוץ מזה, הנאו-וורפיזם לא תופס את השפה כבית-כלא שמגביל את החשיבה שלנו, אלא כמאמנת שמרגילה אותנו לחשוב בדרכים מסוימות. דוברי שפות שיש בהן יותר הבחנות כרומטיות לא רואים יותר צבעים מדוברי שפות עניות-בגוונים, אבל מסתמן שהם מסוגלים להבחין בין גוונים יותר מהר. דוברי ספרדית וגרמנית מבינים היטב שהמין הדקדוקי של המילה "גשר" בלשונותיהם הוא שרירותי, אבל דוברי ספרדית נוטים לחשוב שגשרים (זכרים) הם חזקים, ודוברי גרמנית חושבים שגשרים (נקבות) הם אלגנטיים. ויש כמה מחקרים עם ממצאים שישאירו אתכם פעורי פה, על שפות שאין להן "ימין" ו"שמאל", רק "צפון" ו"דרום" ו"מזרח" ו"מערב" – ואני בכוונה נמנעת מלספיילר לכם את הנושא הזה.

בינתיים, בעוד שהגלגל המדעי מסתובב והידע נצבר, בציבור הרחב ממשיך לשרור וורפיזם נאיבי, בסגנון האקסימוסים והשלג. הפרק שבו דויטשר מפרק לוורפיזם המקורי את הצורה, ואז מניח מחדש את היסודות לנאו-וורפיזם הוא נפלא. ברצינות. צריך להקים תנועת גרילה שתצלם עותקים שלו ותתלה על עצים ולוחות מודעות.

הבעיה היא שכמות הממצאים לנאו-וורפיזם עדיין דלה. שלושת התחומים הנסקרים בספר (צבעים, מינים וכיוונים) הם שלוש הדוגמאות הקלאסיות שמוזכרות בכל פעם שהנושא עולה. מתוכן, רק דוגמת הכיוונים היא מסעירה באמת (בעיני). בשתי הדוגמאות האחרות, ההשפעה של השפה על התפיסה על קטנה, כמעט נקודתית, ונדרשים כלים מחקריים די כבדים כדי לגלות אותה. זה קצת הר שמוליד עכבר.

אני מלאת כבוד והערכה לכל מי שמנסה להביא מדע לציבור הרחב. אני מעריצה את גיא דויטשר כי הוא עושה את זה בכישרון ובהצלחה. אבל נראה לי שהנושא שבחר הפעם צעיר מדי (בגלגולו המדעי הנוכחי) ולא מבוסס מספיק כדי להצדיק ספר שלם. התוצאה היא העיסוק הרב בהיסטוריה, סוציולוגיה ומתודולוגיה, בהעדר כמות מספיקה של ממצאים בלשניים ממשיים. מבחינה זו הקריאה איכזבה אותי. אבל זה עדיין ספר מרתק ומומלץ. אולי הבעיה שלי היתה יותר בעיה של תיאום ציפיות; מי שייקרא את הספר אחרי שקרא את הביקורת הזאת והבין מי נגד מי, יידע למה לצפות ויהנה הנאה שלמה.  

הסקירה הזאת התפרסה גם בבלוג הבלשנות העברי דגש קל. בתגובות, התפתח דיון מומלץ לקריאה בהשתתפות כמה בלשנים גדולים ממני, כולל גיא דויטשר בעצמו, כך שלמתעניינים מומלץ לקרוא את התגובות (ולהגיב) שם.

למי שסובל כמוני מעניין-יתר בהיסטוריה של שפות, מומלץ לקרוא את הפוסט הזה ב- Language Log. התירוץ הוא ההיסטוריה הלשונית של אירופה, אבל רוב התוכן עוסק באיך חוקרים היסטוריה של שפות (בייחוד היסטוריה שפות לא מתועדות) ומה, לפי הגישה הבלשנית המקובלת, הם העקרונות המאפיינים התפתחות ותפוצה של שפות.

כדאי לקרוא גם את התגובות, לפחות הראשונות.

יש גם פוסט המשך שטרם קראתי.

זה אולי קצת מוזר, אבל מבחינתי ארוחה בחושך זה פחות עניין של לא לראות, ויותר עניין של לא להראות. אני מקווה שזה לא אומר משהו פסיכולוגי עמוק מדי על האישיות שלי.

ב”דיאלוג בחשיכה”, תערוכה שמסיירים בה בחושך, התחושות הכי חזקות שלי היו אובדן כל תחושת התמצאות במרחב וחוסר ביטחון בתנועה. אפילו בעמידה במקום אחד הרגשתי קצת חוסר שיווי משקל.

במסעדת בלקאאוט, מסעדה בחושך במרכז “נא לגעת” בנמל יפו, יושבים כל הזמן. המרחב שלך הוא בעצם חתיכת השולחן שלפניך, ולא כל כך קשה להתמצא בו בכח חוש המישוש. המלצרים (המדהימים, יש לציין) מניחים את המנות ישר לפניך, והאתגר הגדול ביותר שלך הוא למזוג לעצמך כוס מים בלי לעשות אמבטיה לעצמך ולסביבה (רמז: לא מזיק לתקוע את האצבע בכוס בתור מד מפלס פרוביזורי).

נשארת העובדה שאף אחד לא רואה אותך.

שאפשר לאכול בידיים או לעשות פרצופים. אבל יותר חשוב מזה:

שאם תהיה בשקט, פשוט תעלם.

הפוסט הזה הוא בעצם המשך של הפוסט הקודם על הספר "ללא מילים". אבל מדובר בסקופ בלעדי שראוי לקבל במה משלו. עמ' 13 בספר דן בתחום של "בלשנות חברתית". מי שמכיר היטב את הערך בלשנות חברתית בוויקיפדיה העברית לא ייתקשה לשים לב שעמ' 13 מבוסס בעצבנות על הערך הזה (משאירה לכם לנחש או לבדוק למה אני מכירה היטב את הערך הזה). [מקום לפצוח במסקנות על מקומה של ויקיפדיה בתרבות. אבל אין לי כח לזה].

[תוספת: הפנו את תשומת ליבי שאת המבוא של הספר, כולל הקטע הרלבנטי, אפשר לקרוא און-ליין. מדובר בשלוש הפסקאות שלפני הפסקה האחרונה]

צריך להודות על האמת: את הספר "ללא מילים" של עמליה רוזנבלום וצבי טריגר קניתי בזול, פתחתי בחשדנות, קראתי בעוינות. לא סיימתי בעוינות, אבל זה בגלל שלא סיימתי בכלל.

כדאי לכם ללכת ל"איוו" שנפתח לאחרונה בהרצל, כמעט בפינה של לילינבלום. הם ירושלמים במקור, וזכורים לטובה מהשנה הירושלמית שלי. כבר גררתי לשם כבר את כל מי שאכל איתי שם בירושלים (כמעט), לזכר הימים הטובים. בסניף המקורי ברח' הלל אפשר לשבת בבר מול החלון שפונה לרחוב, ולפנטז על איך אתה יורה קטשופ על העוברים והשבים. פעם בזמן הטלת הקטשופ המדומינת עבר שם בדיוק מישהו שאני מכירה, אבל זה קורה הרבה בירושלים, שאתה פוגש סתם כך ברחוב מישהו שאתה מכיר, וזה אפילו אם אתה לא מכיר שם הרבה אנשים.
בכל אופן, גם אם אין לכם כאלה זכרונות מדממים, ההמבורגר טעים ומגיע בשלושה גדלים, יש רטבים מגניבים בלחמניה, הצ'יפסים עבים כאלה מהסוג החביב עלי, המחירים גם סבירים. אז תבואו.

קצת מימין למה שאתה קוראים עכשיו, יש כותרת blogroll, ומתחתיה רשימה של קישורים. זאת רשימה (חלקית...) של הבלוגים שאני קוראת, והיא מתדעכנת באופן אוטומטי למחצה מתוך הגוגל רידר (זוכרים?). היא שם מפני שמי שנהנה לקרוא את הבלוג הזה (אההם. מי?), ייהנה בוודאי לקרוא את מה שאני נהנית לקרוא. או משהו כזה.

הבלוג האהוב עלי מהרשימה נכון לעכשיו הוא איקאה האקר. הוא כולל מגוון מפתיע של רעיונות "עשה זאת בעצמך" שמבוססים על מוצרים של איקאה. זה נורא כיף.

בלוג אחר שמשתף איתו חלק מהשם וגם משהו מהאופי, ושפחות מדי אנשים מסביבי מכירים ומוקירים, להפתעתי, הוא הלייף האקר , האודטה של הגיקים (כלומר, חנונים). הוא מציף את קוראיו בעשרות עצות ביום בנושאים מגוונים, עם דגש על ניהול זמן ומשימות, תוכנות חינמיות טובות וניהול המחשב בכללי, ו"פיתוח עצמי". מדגם לא מייצג מהימים האחרונים: תוכנה למעקב מחירים ב"אמאזון", עצות למי שרוצה להתנצל (אחרו קצת את יום כיפור?), "עשה זאת בעצמך: גזייה לטיול בטבע", איך לקבל את הג'וב של הבוס שלך, ואיך לחדש דיו מדפסת שהתייבש. נפלא!

יש את האנשים האלה, שלא אוהבים דברים. הולכים איתם לאכול בחוץ, הם פותחים את התפריט, סורקים את המנות, ואחרי כמה שניות הם אומרים, בטון פסקני, או מתנצל, או בלי שום טון "אין לי באמת מה לאכול פה".אני אף פעם לא הייתי מהאנשים האלה. יש לי העדפות קולינריות, זה ברור, אבל לא זכורה לי חוויה של לפתוח תפריט ולהרגיש שאין שום מנה שאיתה הייתי רוצה להעביר ארוחה בסבבה.

ולכן זאת היתה מן חוויה מיוחדת שכזאת. ישבנו במאכלִיה של קום איל פו בנמל (מאכלִיה זה שם כללי למקומות אוכל שאין לי מושג לאיזה קטגוריה הם נכנסים. כנראה שמסעדה, במקרה הזה, אבל נשאר עם מאכליה). פתחנו את התפריט. רוב המנות נראו כמו התחכמות לא מוצלחת על חשבון הקינואה, הכוסמת והמנגולד. ולא שיש לי בעיה עם אף אחד משלושתם, אבל בחיית רבאק, קצת איזון!השיא הוא בתפריט המיצים הסחוטים. מה אתם הייתם בוחרים מהמגוון הבא: גזר עם טחינה (!)
או כוסברה, תפוח עם שומר או עם עשב חיטה וסלרי, מלון וקינואה (...), ועוד כמה כאלה.

לשם ההוגנות, יש לציין שלא הגעתי רעבה במיוחד, ולא היתה לי שום נטייה להוציא 100 שקל על דג, שיכול היה דווקא למצוא חן בעיני במצב רוח רעב ופזרני יותר.

בסוף לקחתי סלט חם עם קלאמרי ובורגול, שהיה הדבר היחיד מהתפריט שעשה לי מחשבות טובות. היה מלוח. כנראה שמלח נחשב בריא, או משהו.

ממליצה על אגף הביקורות של האתר "מטעמים". הם אוספים את הביקורות על מסעדות מכל המקורות באינטרנט, הכל מדניאל רוגוב ועד לפורומים בהיידפארק. מאד שימושי.

ואם כבר מטעמים וביקורות, מאתר מטעמים הגענו ישר לאל-בריו, טפאס בר במיקום לא שגרתי בצד המזרחי של גשר מוזס. במילה אחת: מומלץ. בהרבה מילים: פעם, אם יהיה לי כח.

אני עדיין לא עושה הרבה, ולכן היתה לי הזדמנות לגמוע כמה ספרים ואני אנצל את ההזדמנות להמליץ על ספר אחד ועל סדרת ספרים אחת. כולם יצאו לדעתי גם בעברית, כך שמי שמעדיף את לשון הקודש יכול למצוא אותם בצאת החג בסטימצקי הקרוב.
Dead Famous של Ben Elton הוא פארודיה פרועה למדי על תוכניות מציאות, במסווה של ספר בלשי. בבית מרושת היטב במצלמות ומיקרופונים נרצחת משתתפת בתוכנית מציאות בסגנון פרויקט Y, בשידור חי מול עיני האומה. את הראייה האירונית מספק בן השאר הבלש, בריטי שמרן-עד-ראקציונר מהדור הישן, שהולך לישון עם כל כתבי שייקספיר. משעשע מאד ומבריק לעתים, גם כסתירה ולא פחות בתור בלשי.
ועוד סדרת ספרים בלשיים, אבל לא רק, היא הסדרה של Number 1 ladies detective agency. את הספר הראשון קראתי בארץ, את Tears of the Giraffe בלעתי אתמול, והספר השלישי Morality of Beautiful Girls אכול למחצה בחדרי במלון. פה הז'אנר הבלשי הוא כיסוי דק ביותר לתאור חייהם של בני המעמד הבינוני בבוצאונה, אפריקה. הספרים נכתבו על ידי סופר סקוטי יליד בוצוואנה (אני אוסיף את שמו כשאזכר...), וחושפים את אפריקה בדרך שאנחנו לא רגילים לחשוב עליה. חוץ מזה הם מבדרים, לא מעיקים מדי - בסה"כ רוב האנשים טובים והכל מתגלגל לטובה (ודי מהר). האנגלית, דרך אגב, פשוטה יחסית, כמו אנגלית של מי שזו אינה שפת אם שלו, כך שאני ממליצה במקרה זה לדבוק בשפת המקור.

צום קל לכולם.