למי שסובל כמוני מעניין-יתר בהיסטוריה של שפות, מומלץ לקרוא את הפוסט הזה ב- Language Log. התירוץ הוא ההיסטוריה הלשונית של אירופה, אבל רוב התוכן עוסק באיך חוקרים היסטוריה של שפות (בייחוד היסטוריה שפות לא מתועדות) ומה, לפי הגישה הבלשנית המקובלת, הם העקרונות המאפיינים התפתחות ותפוצה של שפות.

כדאי לקרוא גם את התגובות, לפחות הראשונות.

יש גם פוסט המשך שטרם קראתי.

זה אולי קצת מוזר, אבל מבחינתי ארוחה בחושך זה פחות עניין של לא לראות, ויותר עניין של לא להראות. אני מקווה שזה לא אומר משהו פסיכולוגי עמוק מדי על האישיות שלי.

ב”דיאלוג בחשיכה”, תערוכה שמסיירים בה בחושך, התחושות הכי חזקות שלי היו אובדן כל תחושת התמצאות במרחב וחוסר ביטחון בתנועה. אפילו בעמידה במקום אחד הרגשתי קצת חוסר שיווי משקל.

במסעדת בלקאאוט, מסעדה בחושך במרכז “נא לגעת” בנמל יפו, יושבים כל הזמן. המרחב שלך הוא בעצם חתיכת השולחן שלפניך, ולא כל כך קשה להתמצא בו בכח חוש המישוש. המלצרים (המדהימים, יש לציין) מניחים את המנות ישר לפניך, והאתגר הגדול ביותר שלך הוא למזוג לעצמך כוס מים בלי לעשות אמבטיה לעצמך ולסביבה (רמז: לא מזיק לתקוע את האצבע בכוס בתור מד מפלס פרוביזורי).

נשארת העובדה שאף אחד לא רואה אותך.

שאפשר לאכול בידיים או לעשות פרצופים. אבל יותר חשוב מזה:

שאם תהיה בשקט, פשוט תעלם.

הפוסט הזה הוא בעצם המשך של הפוסט הקודם על הספר "ללא מילים". אבל מדובר בסקופ בלעדי שראוי לקבל במה משלו. עמ' 13 בספר דן בתחום של "בלשנות חברתית". מי שמכיר היטב את הערך בלשנות חברתית בוויקיפדיה העברית לא ייתקשה לשים לב שעמ' 13 מבוסס בעצבנות על הערך הזה (משאירה לכם לנחש או לבדוק למה אני מכירה היטב את הערך הזה). [מקום לפצוח במסקנות על מקומה של ויקיפדיה בתרבות. אבל אין לי כח לזה].

[תוספת: הפנו את תשומת ליבי שאת המבוא של הספר, כולל הקטע הרלבנטי, אפשר לקרוא און-ליין. מדובר בשלוש הפסקאות שלפני הפסקה האחרונה]

צריך להודות על האמת: את הספר "ללא מילים" של עמליה רוזנבלום וצבי טריגר קניתי בזול, פתחתי בחשדנות, קראתי בעוינות. לא סיימתי בעוינות, אבל זה בגלל שלא סיימתי בכלל.

כדאי לכם ללכת ל"איוו" שנפתח לאחרונה בהרצל, כמעט בפינה של לילינבלום. הם ירושלמים במקור, וזכורים לטובה מהשנה הירושלמית שלי. כבר גררתי לשם כבר את כל מי שאכל איתי שם בירושלים (כמעט), לזכר הימים הטובים. בסניף המקורי ברח' הלל אפשר לשבת בבר מול החלון שפונה לרחוב, ולפנטז על איך אתה יורה קטשופ על העוברים והשבים. פעם בזמן הטלת הקטשופ המדומינת עבר שם בדיוק מישהו שאני מכירה, אבל זה קורה הרבה בירושלים, שאתה פוגש סתם כך ברחוב מישהו שאתה מכיר, וזה אפילו אם אתה לא מכיר שם הרבה אנשים.
בכל אופן, גם אם אין לכם כאלה זכרונות מדממים, ההמבורגר טעים ומגיע בשלושה גדלים, יש רטבים מגניבים בלחמניה, הצ'יפסים עבים כאלה מהסוג החביב עלי, המחירים גם סבירים. אז תבואו.

קצת מימין למה שאתה קוראים עכשיו, יש כותרת blogroll, ומתחתיה רשימה של קישורים. זאת רשימה (חלקית...) של הבלוגים שאני קוראת, והיא מתדעכנת באופן אוטומטי למחצה מתוך הגוגל רידר (זוכרים?). היא שם מפני שמי שנהנה לקרוא את הבלוג הזה (אההם. מי?), ייהנה בוודאי לקרוא את מה שאני נהנית לקרוא. או משהו כזה.

הבלוג האהוב עלי מהרשימה נכון לעכשיו הוא איקאה האקר. הוא כולל מגוון מפתיע של רעיונות "עשה זאת בעצמך" שמבוססים על מוצרים של איקאה. זה נורא כיף.

בלוג אחר שמשתף איתו חלק מהשם וגם משהו מהאופי, ושפחות מדי אנשים מסביבי מכירים ומוקירים, להפתעתי, הוא הלייף האקר , האודטה של הגיקים (כלומר, חנונים). הוא מציף את קוראיו בעשרות עצות ביום בנושאים מגוונים, עם דגש על ניהול זמן ומשימות, תוכנות חינמיות טובות וניהול המחשב בכללי, ו"פיתוח עצמי". מדגם לא מייצג מהימים האחרונים: תוכנה למעקב מחירים ב"אמאזון", עצות למי שרוצה להתנצל (אחרו קצת את יום כיפור?), "עשה זאת בעצמך: גזייה לטיול בטבע", איך לקבל את הג'וב של הבוס שלך, ואיך לחדש דיו מדפסת שהתייבש. נפלא!

יש את האנשים האלה, שלא אוהבים דברים. הולכים איתם לאכול בחוץ, הם פותחים את התפריט, סורקים את המנות, ואחרי כמה שניות הם אומרים, בטון פסקני, או מתנצל, או בלי שום טון "אין לי באמת מה לאכול פה".אני אף פעם לא הייתי מהאנשים האלה. יש לי העדפות קולינריות, זה ברור, אבל לא זכורה לי חוויה של לפתוח תפריט ולהרגיש שאין שום מנה שאיתה הייתי רוצה להעביר ארוחה בסבבה.

ולכן זאת היתה מן חוויה מיוחדת שכזאת. ישבנו במאכלִיה של קום איל פו בנמל (מאכלִיה זה שם כללי למקומות אוכל שאין לי מושג לאיזה קטגוריה הם נכנסים. כנראה שמסעדה, במקרה הזה, אבל נשאר עם מאכליה). פתחנו את התפריט. רוב המנות נראו כמו התחכמות לא מוצלחת על חשבון הקינואה, הכוסמת והמנגולד. ולא שיש לי בעיה עם אף אחד משלושתם, אבל בחיית רבאק, קצת איזון!השיא הוא בתפריט המיצים הסחוטים. מה אתם הייתם בוחרים מהמגוון הבא: גזר עם טחינה (!)
או כוסברה, תפוח עם שומר או עם עשב חיטה וסלרי, מלון וקינואה (...), ועוד כמה כאלה.

לשם ההוגנות, יש לציין שלא הגעתי רעבה במיוחד, ולא היתה לי שום נטייה להוציא 100 שקל על דג, שיכול היה דווקא למצוא חן בעיני במצב רוח רעב ופזרני יותר.

בסוף לקחתי סלט חם עם קלאמרי ובורגול, שהיה הדבר היחיד מהתפריט שעשה לי מחשבות טובות. היה מלוח. כנראה שמלח נחשב בריא, או משהו.

ממליצה על אגף הביקורות של האתר "מטעמים". הם אוספים את הביקורות על מסעדות מכל המקורות באינטרנט, הכל מדניאל רוגוב ועד לפורומים בהיידפארק. מאד שימושי.

ואם כבר מטעמים וביקורות, מאתר מטעמים הגענו ישר לאל-בריו, טפאס בר במיקום לא שגרתי בצד המזרחי של גשר מוזס. במילה אחת: מומלץ. בהרבה מילים: פעם, אם יהיה לי כח.

אני עדיין לא עושה הרבה, ולכן היתה לי הזדמנות לגמוע כמה ספרים ואני אנצל את ההזדמנות להמליץ על ספר אחד ועל סדרת ספרים אחת. כולם יצאו לדעתי גם בעברית, כך שמי שמעדיף את לשון הקודש יכול למצוא אותם בצאת החג בסטימצקי הקרוב.
Dead Famous של Ben Elton הוא פארודיה פרועה למדי על תוכניות מציאות, במסווה של ספר בלשי. בבית מרושת היטב במצלמות ומיקרופונים נרצחת משתתפת בתוכנית מציאות בסגנון פרויקט Y, בשידור חי מול עיני האומה. את הראייה האירונית מספק בן השאר הבלש, בריטי שמרן-עד-ראקציונר מהדור הישן, שהולך לישון עם כל כתבי שייקספיר. משעשע מאד ומבריק לעתים, גם כסתירה ולא פחות בתור בלשי.
ועוד סדרת ספרים בלשיים, אבל לא רק, היא הסדרה של Number 1 ladies detective agency. את הספר הראשון קראתי בארץ, את Tears of the Giraffe בלעתי אתמול, והספר השלישי Morality of Beautiful Girls אכול למחצה בחדרי במלון. פה הז'אנר הבלשי הוא כיסוי דק ביותר לתאור חייהם של בני המעמד הבינוני בבוצאונה, אפריקה. הספרים נכתבו על ידי סופר סקוטי יליד בוצוואנה (אני אוסיף את שמו כשאזכר...), וחושפים את אפריקה בדרך שאנחנו לא רגילים לחשוב עליה. חוץ מזה הם מבדרים, לא מעיקים מדי - בסה"כ רוב האנשים טובים והכל מתגלגל לטובה (ודי מהר). האנגלית, דרך אגב, פשוטה יחסית, כמו אנגלית של מי שזו אינה שפת אם שלו, כך שאני ממליצה במקרה זה לדבוק בשפת המקור.

צום קל לכולם.

זהו, סיימתי את The Well of Lost Plots, השלישי (מתוך ארבעה נכון לעכשיו) בסדרת Thursday Next של Jasper Fforde. קשה קצת להגדיר את הסדרה הזאת: סוג של בלש פנטסטי, אבל החלק הפנטסטי מתעסק (בעיקר) בעולם הספרות, באנשים שנכנסים לספרים ובדמויות מספרים שיוצאות ל"עולם האמיתי", עם כמות לא מבוטלת של ארס-פואטיקה (ותסלחו לי על הצרפתית). הספר הראשון, "פרשת ג'יין אייר", שגם תורגם לעברית, היה מוצלח מאד; השני (Lost in a Good Book) והשלישי ממשיכים לבדר, למרות שהמבנה העלילתי קצת פחות צפיד (שוב, סליחה) - יש קוי עלילה שלא כל-כך מתחברים אחד לשני, יש אפיזודות שלא קשורות לכלום, והגופה הראשונה מופיעה בפרק 17.
אבל בכל זאת, משעשע. הנה לדוגמה:

"Item two." The Bellman put down his clipboard and leaned on the lectern.
"Remember that craze a few years back in the BookWorld for sending chain letters? Receive a letter and send one to ten friends? Well, someone has been overenthusiastic with the letter U-I've got a report here from the Text Sea Environmental Protection Agency saying that reserves of the letter U have reached dangeriously low levels-we need to decrease consumption until stocks are brougt back up. Any suggestion?"
"How about using lower-case n upside down?" said Benedict.
"We tried that with M and W during the great M Migration of 62'; it never worked."
"How about reseplling what, what?" suggested King Pellinore, stroking his large white mustache. "Any word with the our ending could be spelt or, don'tchaknow".
"It's a good idea," put it Snell. "Labor, valor, flavor, harbor - there must be hundreds. If we confine it to one geographical area, we can claim it as a local spelling idiosyncrasy."

אה, ושימו לב באיזו מילה נהדרת הסתיים הקטע הנל ;-)